לדלג לתוכן

Talking Heads

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Talking Heads
מקום הקמה ניו יורק עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ניו יורק, ארצות הברית
תקופת הפעילות 1975–1991 (כ־16 שנים)
סוגה פאנק
פוסט פאנק
גל חדש
חברת תקליטים Sire Records
XL
פרסים והוקרה
  • פרס המוזיקה של MTV לסרטון הלהקה הטוב ביותר (1987)
  • פרס המוזיקה של MTV לסרטון הלהקה הטוב ביותר (1986)
  • MTV Video Music Award for Best Concept Video (1986)
  • פרס VMA לווידאו השנה (1986)
  • פרס המוזיקה של MTV לסרטון הלהקה הטוב ביותר (1987)
  • פרס MTV וידאו לסרטון הטוב ביותר מסרט (1987)
  • Brit Award for International Group (1986)
  • פרס MTV וידאו למופע הטוב יותר (1985)
  • MTV Video Music Award for Best Concept Video (1986)
  • פרס גראמי להופעת הרוק הטובה ביותר על ידי קבוצה או צמד עם קולות (1984)
  • פרס המוזיקה של MTV לאפקטים הטובים ביותר (1984)
  • היכל התהילה של הרוק אנד רול (2002) עריכת הנתון בוויקינתונים
talkingheadsofficial.com
פרופיל ב-IMDb
חברים
דייוויד ביירן
כריס פרנץ
ג'רי האריסון
טינה ויימאות'
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

Talking Heads ("ראשים מדברים") הייתה להקת רוק אמריקאית שפעלה מסוף שנות השבעים ועד ראשית שנות התשעים. הלהקה, שהחלה את דרכה כחלק מתרבות הפאנק, הייתה ידועה במקוריותה ובחשיבותה בשל עירוב של סגנונות ורעיונות מוזיקליים שונים, מרוק אנד רול ועד מקצבים אפריקניים, תחת הנהגתו של הסולן דייוויד ברן, שהיה גם אחראי לכתיבת השירים. חלוציותה ותעוזתה האמנותית של הלהקה מהווים אבן דרך בתרבות הגל החדש והפוסט פאנק, וכן כאחת הלהקות שהשפעתן ניכרת עד היום במוזיקת הרוק.

בשנת 2002 צורפה הלהקה אל היכל התהילה של הרוק אנד רול. הלהקה דורגה במקום ה-100 ברשימת "100 האמנים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין המוזיקה "רולינג סטון".[1]

בשנת 2024 כמחווה יצא אלבום "Everyone's Getting Involved: A Tribute to Talking Heads' Stop Making Sense".

חברי הלהקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים החלה הלהקה להופיע בגיבוי של מוזיקאים נוספים בהופעותיהם. עם זאת, ארבעת החברים המקוריים הם ההרכב הרשמי והעקבי לאורך כל שנות פעילותה.

השנים הראשונות (1974–1977)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דייוויד ברן, כריס פרנץ וטינה ויימות' היו חברים לספסל הלימודים במכללה לעיצוב ברוד איילנד. בשנת 1974 הקימו ברן ופרנץ להקה בשם "The Artistics"; ויימות', זוגתו של פרנץ ולימים אשתו, נהגה ללוות את הלהקה. שנה מאוחר יותר הלהקה התפרקה והשלושה עברו יחדיו לניו יורק, שם הקימו את הלהקה מחדש תחת השם Talking Heads. ויימות', בעידודו של פרנץ (ומאחר שלא הצליחו למצוא נגן בס), הצטרפה כנגנית הבס של ההרכב. שם הלהקה (שמשמעותו "ראשים מדברים") נלקח ממינוח של אולפני הטלוויזיה, המתייחס אל אופן צילום של אדם מכתפיו ומעלה, לרוב קריינים.

ב-1977, לאחר שנתיים של הופעות, חתמו חברי הלהקה על חוזה עם "Sire Records". צורף אליהם ג'רי הריסון, שניגן בגיטרה ובקלידים. הסינגל הראשון שהוציאו היה "Love → Building on Fire". עם זאת הוא לא הופיע באלבומם הראשון, "Talking Heads: 77", שיצא באותה שנה. מתוך אלבום זה זכה להצלחה הסינגל "Psycho Killer".

ביסוס מעמדם (1978–1982)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דייוויד ברן (מימין) וג'רי הריסון בהופעת הלהקה, 1978
טינה ויימות' בהופעת הלהקה, 1978

אלבומם השני, "More Songs About Buildings and Food", יצא ב-1978, ובו החל שיתוף הפעולה ארוך השנים של הלהקה עם המפיק בריאן אינו; התלהבותו של אינו מעירוב סגנונות מוזיקליים יחד, לצד תעוזתם של חברי הלהקה, יצרו שירים בסגנונות מוזיקליים מגוונים יותר, מפוסט-פאנק ועד פאנק פסיכדלי. הלהקה הופיעה בפברואר 1979 בתוכנית הטלוויזיה "סאטרדיי נייט לייב" עם שיר מתוך האלבום, גרסת כיסוי ללהיט שכתב בעבר אל גרין, "Take Me to the River"; בזכות הופעה זו זכתה הלהקה להכרה, והשיר נכנס לראשונה לדירוג 30 הלהיטים הגדולים של הבילבורד.[2]

שיתוף הפעולה של הלהקה עם אינו המשיך באלבומם השלישי, "Fear of Music", שיצא בשנת 1979. באלבום קיבלה הלהקה תפנית לכיוון מוזיקת הפוסט-פאנק, שאופיינה בסגנון אפל יותר, לצד תוכני האלבום, שעסקו במצב הגאו-פוליטי של סוף העשור. באלבום זה החל ברן להתנסות בסגנון כתיבה אינטואטיבי מבעבר, כאשר רבים מתכני השירים עסקו בשאלות אקזיסטנציאליסטיות ובפראנויה, נושא שלבש צורות חדשות בשנותיה הבאות של הלהקה. מתוך האלבום זכה להצלחה הסינגל "Life During Wartime".

בשנת 1980 חזרה הלהקה לשתף פעולה עם אינו בפעם השלישית ברציפות. בתקופה זו החל אינו לגלות עניין בסגנונות מוזיקליים אתניים, פוליריתמיקה מערב-אפריקאית ועד סגנונות ערביים מצפון אפריקה וכן סגנונו של המוזיקאי הניגרי פלה קוטי. השפעה זו על תהליך היצירה של הלהקה הובילה להפקה היקרה ביותר שבה התנסתה עד אז, אשר יצרה את מה שנחשב לימים לאלבום המופת שלה, "Remain in Light". לצד האקספרימנטליות של האלבום וחדשניותו בעולם הרוק, נארגו בשיריו תוכן מילותיו של ברן, אשר עסקו בשאלות קיום ופחד בעידן המודרני, מ"Born Under Punches" שיוחס לפרשת ווטרגייט ואובדן האמון בממשל, דרך ערעור על מהותן של עובדות ב-"Crosseyed and Painless", וכן גם בסינגל שיצא לקידום האלבום, "Once in a Lifetime", העוסק באובדן אמון רגעי במציאותו של אינדיבידואל. בזמנו סבל האלבום ממכירות ירודות, אך עם השנים השתקם המוניטין שלו וכיום הוא נחשב לאחד האלבומים המכוננים בעולם הרוק.

בהמשך יצאה הלהקה לסיבוב הופעות עם הרכב מורחב כדי לנגן מוזיקה מגוונת זו. הלהקה הורחבה לאנסמבל של כעשרה מוזיקאים, בהם הנגנים ברני וורל ואדריאן ביליו, וכן זמרות ליווי שחורות. בתקופה זו הקימו ויימות' ופרנץ הרכב מצליח משלהם, "Tom Tom Club", שניגן בסגנון הגל החדש והושפע מהיפ הופ; במקביל, הריסון הוציא אלבום סולו משלו. גם ברן הוציא אלבום משלו ב-1981, בשיתוף עם אינו, בהשפעת המוזיקה האפריקאית לה התוודעו בעבודתם המשותפת; השניים יצרו באלבום שירים בסגנון מוזיקת עולם וארט רוק, בשפות אנגלית וערבית. שלוש השנים שעברו מצאת אלבומם הרביעי, הוציאה הלהקה רק אלבום הופעה, "The Name of This Band Is Talking Heads", וקיימה מסע הופעות באירופה ובארצות הברית. בתקופה זו הופסק שיתוף הפעולה עם אינו, שעבר לעבוד עם להקת U2.

הצלחה מסחרית בשיאה ופירוק הלהקה (1983–1991

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1983 יצא האלבום "Speaking in Tongues", שכלל את השיר "Burning Down the House", הלהיט היחיד של הלהקה שנכנס לדירוג American Top 10. הלהקה השיקה מהדורת אספנים לאלבום, ועל התקליט עצמו הודפסה עבודה של אמן הפופ ארט רוברט ראושנברג. יציאת האלבום לוותה במסע הופעות שתועד בסרטו של הבמאי ג'ונתן דמי, "Stop Making Sense". בנוף הפופולרי של סרטי הופעה באותה תקופה, אשר הושפעו מתרבות ה-MTV והחוויה התזזיתית שבהם, נחשב הסרט לחדשני בסגנונו ועיצובו האמנותי (הסרט צולם בעדשה רחבה, צילומי קהל כמעט ולא נראו, והוא נפתח בעלייתו של ברן לבדו לבמה העירומה וביצוע ל"Psycho Killer", כביכול בליווי טייפ, כאשר עם כל שיר מצטרף חבר להקה נוסף עד אשר מופיע האנסמבל בשלמותו על רקע התפאורה הנבנית לאיטה). בעקבותיו הוציאה הלהקה אלבום הופעה באותו שם. האלבומים הבאים שהוציאה הלהקה היו "Little Creatures", שיצא ב-1985 ומתוכו זכו להצלחה הסינגלים "And She Was" ו"Road to Nowhere"; ‏"True Stories", שיצא ב-1986 וכלל גרסאות כיסוי של חברי הלהקה לשירים שכתב ברן לסרט קומי-מוזיקלי שביים בעצמו ויצא בתקופה זו באותו שם; ו"Naked", שיצא ב-1988 והושפע מסגנונות מוזיקליים אפריקאיים, בניגוד לשני האלבומים שקדמו לו, שנטו יותר לסגנון פופ-רוק אמריקאי.

בתקופה זו ניכרו חילוקי דעות בלהקה, שבה ניסה ברן להשליט את סגנונו, והיא נכנסה להפסקה זמנית בפעילותה. רק ב-1991 הודיעה הלהקה רשמית על פירוקה. היא התאחדה לזמן קצר בהמשך אותה שנה, כשהופיעה בשיר "Sax and Violins" מתוך פסקול הסרט "Until the End of the World" של וים ונדרס. חברי הלהקה המשיכו בקריירות נפרדות – ברן הוציא שני אלבומי סולו, הריסון הוציא אלבום אחד, ו"Tom Tom Club" הוציאו גם הם שני אלבומים.

ב-1996 התאחדו ויימות', פרנץ והריסון תחת השם "The Heads", והוציאו אלבום אחד, "No Talking, Just Head", שבו הופיעו אמנים אורחים ידועים נוספים. ברן סירב להשתתף ואף תבע את ההרכב כאשר ניסה להשתמש תחילה בשם הלהקה המקורי. ההרכב יצא למסע הופעות לאחר צאת האלבום, עם ג'ונט נפוליטנו מלהקת "Concrete Blonde" כסולנית. ברן המשיך בקריירת הסולו שלו, הריסון עבר להפיק מוזיקה לאמנים אחרים, ו"Tom Tom Club" המשיכו לכתוב מוזיקה וגם להפיק לאחרים.

ב-2002 הוכנסה הלהקה להיכל התהילה של הרוק אנד רול. בטקס שנערך לכבוד מאורע זה, התאחדו חברי הלהקה ושרו שלושה מלהיטיהם, "Life During Wartime", "Psycho Killer" ו"Burning Down the House".

במסגרת הפרויקט הנרחב של מגזין הרולינג סטון ב-2003, "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים" ארבעה מאלבומי הלהקה זכו להיכלל בו (בסדר עולה): Stop Making Sense", "More Songs "About" Buildings and Food", "Talking Heads 77 ו"Remain in Light".

דיסקוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי אולפן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי הופעה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא Talking Heads בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Rolling Stone, Rolling Stone, 100 Greatest Artists, Rolling Stone, ‏2010-12-03 (באנגלית אמריקאית)
  2. ^ אתר למנויים בלבד יוסי ורטר, איך שיר על נצרות נהפך ללהיט של חובבי גל חדש, באתר הארץ, 3 ביוני 2024