לפני כשנתיים קיבל המוזיקאי שלמה בר טלפון מעדן גיאת, פסנתרן צעיר, שאותו לא הכיר. "עבדתי בדיוק על שירים חדשים, ועדן התקשר ואמר שהוא נגן פסנתר, שמנגן ג'אז ומוזיקה קלאסית", אומר בר. "הוא סיפר שראה אותי בהופעה ומאוד מעוניין לנגן איתי. שאלתי אותו: 'בן כמה אתה?'. הוא אמר לי '22'. אמרתי לו: 'אני בגיל 80'. אבל הבנאדם מוזיקאי ונשמע לי מאוד נחמד, אז קבענו להיפגש. מצאתי חיבור מאוד טוב עם עדן. הוא אחד הפסנתרנים הכי מוכשרים שראיתי. התחלנו לנגן ביחד, לעשות חזרות, לעבוד על שירים, לאלתר הרבה ולהתמסר זה לזה מוזיקלית, וזה חיבור חזק ועוצמתי שאני אוהב. יש בינינו כימיה טובה למרות פער הגילים העצום. זה הכל משמיים, כמו שאומרים".
החיבור בין השניים, שמשתפים פעולה גם בהקלטת חומרים חדשים, מתורגם למופע חדש, "בזמן אחר", שאותו מגדיר בר כ"מפגש מסע מוזיקלי אל תת־ההכרה". מדובר במופע עשיר בקטעי אלתור חופשי בין ג'אז אתני, בלוז והשפעה צפון־אפריקאית, וכמובן בשירים הידועים של בר בעיבודים חדשים.
גיטריסט רד הוט צ'ילי פפרס לשעבר נתבע בגין גרימת מוות ברשלנות
מביא נחמה: זאב נחמה בין השמחה של אתניקס לשיר שהקדיש לחלל צה"ל | ריאיון
"לנגן עם מישהו זה כמו ספרות", אומר בר. "אי אפשר להגדיר את זה במילים. המוזיקה היא שאלה ותשובה, זאת אומרת, אתה מנגן ואני מלווה אותך, ואחרי כן אני מנגן ואתה מלווה אותי. דואט. מה שקורה במוזיקה זה ששניים הופכים להיות אחד, אלה הדברים שצריכים לקרות במוזיקה, וזה גם מה שצריך לאפיין הרכב. עדן היה כל כך תמים וישיר שהרגשתי מיד חיבור אליו, אהבתי את סגנון הדיבור שלו והגישה הזו. מוזיקה זו אנרגיה. כשאין אנרגיה, יש שכל. כשאין שכל, אז זה תיאטרון, לא מוזיקה. אנרגיה היא דברים שבאים מתת־ההכרה שלך, ואם אתה עובד מתת־ההכרה אז זו האמת. אם אתה מנגן בצורה מתוכננת מדי, אז אתה פקיד, לא מוזיקאי, למרות שהפקידות היום שולטת בעולם.
הגענו לסוג של חיבור, ואנחנו שמים דגש על מקצבים א־סימטריים שיוצרים רגעים חד־פעמיים בלתי צפויים. הסגנונות המוזיקליים לא באים בערבוביה. זה מתוכנן ולא מתוכנן, זה הרבה אינטואיטיבי. אנחנו מגיעים למצב של אמון טוטאלי, וכשאתה מאמין במישהו אתה מתמסר לו, ופה אנחנו יודעים למסור אחד לשני, הוא מבין אותי ואני מבין אותו, ומכאן יש לנו את הכוח לשתף פעולה. אני מאוד אוהב לשתף פעולה עם מציאות שנראית לי נכונה. סך הכל מוזיקאי מחפש קשר. יחד עם זה, בעולם של חומר קשה להצליח, אבל אני הולך בדרך שלי, כמו שתמיד הלכתי ואלך".
אתה מאמין שהפורמט של אלבום עוד רלוונטי בעידן הנוכחי?
"אני עושה את העבודה שלי. אף פעם לא חשבתי להיות במיינסטרים, אני יודע שאף פעם לא אהיה כזה ואני גם לא רוצה. אני עושה את מה שאני אוהב באמת ומה שאני רוצה באמת. מי שאוהב - שישמע. אני מסתפק במה שיש לי. אני חושב שיש לי פריבילגיה, כי הרבה אנשים לא עושים באמת את מה שהם אוהבים".
בעירה אומנותית
מנוע החיפוש המוזיקלי של בר, שמוביל אותו מדי תקופה להרפתקאות מוזיקליות חדשות ולא שגרתיות, הוא אחת הסיבות לכך שבגיל 81 הוא עדיין רלוונטי, כיוצר וכמוזיקאי. הוא לעולם לא נח על זרי הדפנה, לא מוותר לבעירה האומנותית שבו ובכל פעם ממציא עצמו מחדש. מסירות זו אפיינה אותו כשהקים את להקת הברירה הטבעית בשנות ה־70. ההרכב הבלתי שגרתי עם הסאונד הא־סימטרי והבלתי מוכר לאוזן הישראלית פרץ דרך וגבולות. "תמיד הלכתי עם המוזיקה שלי בלי להתפשר, כי ברגע שאתה מתפשר על מוזיקה, אתה לא מוזיקאי", הוא מסביר.
"בגלל זה גם אף פעם לא נתפסתי כמיינסטרים וגם לא חיפשתי להיות. מצד שני, עכשיו האתגר העיקרי שלי הוא ליצור שירים קצרים, כי רוב היצירות שלי עולות על שש־שבע דקות ולקהל כבר אין סבלנות לשמוע היום שירים ארוכים. כאומן אני רוצה שישמעו את מה שאני עושה. זו דילמה. בגישה שלי אני לא חושב על מוזיקה בתור ביזנס. המוזיקה היא אומנות. עכשיו אני עובד על חומרים חדשים ואני הולך, כיוצר, לדברים שיבעירו אותי. אני מתמודד עם מוזיקה שאני אוהב ועושה את האמת שלי ללא פשרות, לא מוכן להתפשר במחיר של ירידה ברמה האומנותית שלי. אני חושב שאדם שמוותר על האמת שלו - לא שווה כלום".
יוצא לך לפעמים להרהר על ההחלטות שקיבלת בקריירה?
"ברוך השם אני לא מצטער על הדרך שעברתי. אני נזכר לפעמים בעבר, שומע דברים שעשיתי לפני 30 שנה ואני שמח, כי שם הייתי נכון לאותה תקופה. אני היום במקום אחר ונכון לתקופה שלי".
אתה מרגיש מוערך בעיני התקשורת?
"תראה, תלוי מה זה 'מוערך'. פעם אמרו לי: 'אתה עושה שירים יותר מדי טובים, אבל אי אפשר להשמיע את השירים שלך כי אנשים לא מבינים את השפה'. יש היום דור שלא יודע מי זה שלמה בר. מגיל 40 ומטה פחות מכירים אותי. זה חלק מהתרבות המערבית, כל פעם שמים מישהו בפרונט ואז מחליפים אותו. התרבות הזו חייבת להתחדש, אבל החידוש הזה הוא לא תמיד טוב. אני לא מרגיש שאני שייך לתרבות הזו של חידושים ואופנה. אף פעם לא הייתי שייך אליה".
החוזק של העם
פגשתי את בר ואת אשתו זהרה, שהיא גם המנהלת האישית שלו, בביתם בתל אביב. בעודו מוזג תה מרוקאי, שמתי לב להיעדרה של טלוויזיה. "בשביל מה צריך טלוויזיה?", הוא אומר. "זה מיותר. אני קם בבוקר, מתפלל, לומד תורה, חוזר הביתה, שומע הרבה חדשות כי אני בלחץ כמו כל העם וחשוב לי לדעת מה קורה, ומתעסק במוזיקה".
לשמוע הרבה חדשות בימים האלה זה די מדכא.
"מדכא, אבל אני חלק מהעם הזה ורוצה לדעת מי נגד מי, ואני יודע מי צודק ומי לא. כל העם יודע. זה ישתנה".
ברור לך שעכשיו תצטרך להסביר.
"תראה, זו מהפכה מכל הבחינות. אם אנחנו, כעם, לא נאפס את עצמנו ולא נדע בפני מי אנחנו עומדים - יהיה פה ממש לא טוב. אסור לנו לשחק משחקים מערביים דמוקרטיים ויפי נפש, אחרת אנחנו נפסיד במלחמה הזו. אין ספק. סתמנו את העין ולא רצינו לראות את האמת כל כך הרבה שנים והשיא היה ב־7 באוקטובר. איך במשך שבע־שמונה שעות אף אחד לא הגיע ליישובי העוטף? מה זה הדבר הזה? אני לא רוצה להגיד יותר, אבל זה דבר שצריכים לתת עליו את הדין. יש פה סוג של הפקרות. אם יש לך אחריות - אתה צריך לתת את הדין. מה זה מנהיג? צריך לקחת אחריות על עצמו. אחרת בשביל מה הוא מנהיג? שלא ינהיג.
אני אציין שאני לא מתכוון למנהיג כזה או אחר, אלא מתכוון להנהגה הכללית: הצבאית, הפוליטית, המדינית, כל מי שהעתיד והגורל שלנו מופקדים בידיהם. יש לנו עם נפלא, אני גאה בעם הזה, ואני חושב שהמנהיגות תבוא מהעם ומהלוחמים הגיבורים, שעכשיו מגינים עלינו. כי מה שהם השיגו, אנחנו כאזרחים לא ידענו לעשות - לתת גב. זו אחת המלחמות הכי קשות שאפשר לתאר, ובכל שנותיי לא זכורה לי מלחמה קשה כזו".
איפה תפס אותך 7 באוקטובר?
"הייתי בבית הכנסת, ואז באה השמועה ש־20 איש נהרגו, ובהתחלה לא הבנו מה קורה. מהר מאוד השמועות הפכו למציאות כואבת ובלתי נתפסת".
בחודשים שחלפו מאז פרוץ המלחמה נרתם בר, כמרבית אומני ישראל, למאמץ המלחמתי עם כלי הנשק העיקרי שלו - המוזיקה. "מרגש אותי לראות את ההירתמות של כל עם ישראל למאמץ המלחמתי, ההתנדבויות והעשייה, זה החוזק האמיתי של העם החכם שלנו", הוא אומר.
"זכיתי להתנדב בהופעות בפני מפונים בבתי מלון באזור ירושלים ובתל אביב, אבל הופעה אחת הייתה עבורי אחת החוויות המעצימות והמרגשות שחוויתי בחיים: הופעתי בפני חיילי צה"ל בשטח כינוס, מקום ההתרעננות שלהם לפני כניסה לעזה וביציאה מעזה, סמוך לגבול. המופע הזה היה יחסית בתחילת המלחמה, כשעדיין היו הרבה אזעקות 'צבע אדום'. ראיתי אהבה ענקית בין אנשים. לא רציתי ללכת, רציתי להישאר באהבה שם. אתה רואה את האנשים מתגייסים למען החיילים, והכל בהתנדבות. החיילים באים מהקרב ודואגים להם וזה מרגש. ביצעתי להם שירי ארץ ישראל, 'שחרחורת', 'דרור יקרא', 'שדמתי' וכמובן 'ילדים זה שמחה' ושירים שלי. אתה לא יודע מה שיר יכול לעשות לבני אדם. הוזמנתי להופיע ביום השלושים לזכרו של אייל טויטו ז"ל, שנפל בקרב בח'אן יונס. זה היה רגע מטלטל, בכיתי עם המשפחה ועם כל מי שהיה שם".
עד כמה החוויות שלך בתקופה הזו נתנו לך השראה לכתוב?
"תראה, כמו כולם אני במתח, ומה שמניע אותי לכתוב לרוב הם דברים רוחניים ויותר רגועים, אז כרגע אני מתמקד בדברים יותר רוחניים".
שעות של שיחה
בר נחשב לאחד מעמודי התווך של הפסקול הישראלי ומי שיצר סגנון מוזיקלי ייחודי הנע בין מוזיקה ערבית וצפון־אפריקאית מסורתית, סגנונות הודיים ופרסיים ומזמורי תפילה לבין רוק'נרול ובלוז, תוך שילוב טקסטים שעוסקים בין היתר במחאה פוליטית נגד אפליית בני עדות המזרח בישראל ונגד עוולות חברתיות אחרות, באמונה, בתפילה ובנבכי נפשו של האדם.
בר נולד בשם יוסף בן־גוזי בעיר רבאט שבמרוקו ביוני 1943. "מדוד שלי, שהיה מתופף מקצועי, ספגתי את האהבה לתיפוף", הוא אומר. "זו משיכה שאי אפשר באמת להסביר אותה. כילד תופפתי על הברכיים, על סירים, על כל דבר. מעולם לא למדתי לנגן אצל מורה, לימדתי את עצמי. אני אוטודידקט. מאמא שלי, שאהבה לשיר, ספגתי את המשיכה למקצבים הא־סימטריים".
עם קום המדינה, בהיותו בן 6, עלתה המשפחה ארצה והשתכנה במעברת באר יעקב. את שנות ילדותו ונעוריו בילה בחוות הנוער הציוני בירושלים, ובראשית שנות ה־60 שב להתגורר בבאר יעקב. באותה עת הקים יחד עם חברו דודו אלהרר את הצמד "דודו ושלמה", שהופיע במסיבות במעברה בשירי עם ישראליים, שירים שבר עד היום מבצע בהופעותיו: "המוזיקה הזו מאוד השפיעה עליי. יש לי אהבה עצומה לשפה העברית. אני יכול לנהל איתך שעות של שיחה על מילה עברית אחת".
בשנת 1971, כששמע לראשונה תקליט של מוזיקה הודית - התאהב בסגנון והחליט להתמסר לו. "פתאום הבנתי למה אני שייך", הוא אומר. "זה היה בום טראח. זו הייתה ההארה שגרמה לי להתחיל להלחין כדי לשיר את מה שאני אוהב. מאותו רגע שמעתי מוזיקה טורקית, פרסית והודית, עוד כשאף אחד בארץ לא שמע אותה".
במחצית הראשונה של שנות ה־70 החל להופיע ברחבי הארץ עם שיריו המקוריים, שנודעו בקרב קהל מצומצם. התפנית התרחשה ב־1976, כשהוזמן להשתתף במחזמר המחאה "קריזה" של יהושע סובול. "חברי הטוב דודו אלהרר סיפר לי על מחזמר המחאה הזה שעומד לעלות בתיאטרון חיפה", הוא נזכר. "מכיוון שהייתי מאוד מעורה במה שקורה בארץ באותה תקופה מבחינה פוליטית וחברתית, הרעיון של מחזמר שעוסק בשכונות ועיירות פיתוח נשמע לי מעולה. זו הייתה פעם ראשונה שהוצג על הבמה הממסדית מחזמר שדיבר על הפער העדתי ועל ישראל השנייה. הייתי חייב להיות חלק מזה, כאדם ולא רק כמוזיקאי. בהצגה היה הרבה אמת, וכל החומר נשאב מאנשים שחיים את העניין".
הביטוי "ישראל השנייה" עדיין נמצא בשיח הציבורי ב־2024. מה השתנה עם השנים?
"זה לא סוד שהיה פה ממסד ששלט ועדיין שולט בכל המערכות, בתי המשפט, בג"ץ ועוד. יש ממסד ששולט ברוב, ואני חושב שעכשיו הכל התפוצץ. זה היה כל הזמן, אבל היה כוח שסגר את העניין הזה. בסופו של דבר אתה לא יכול לשלוט על העם. העם רוצה לראות את הנציגים שלו בכל מקום".
בר הלחין את המוזיקה למילים שכתב סובול למחזמר. "סובול האמין בי לחלוטין, והוא זה שדחף אותי להלחין", הוא אומר. "ילדים זה שמחה" ו"אצלנו בכפר טודרא" הפכו ללהיטים שמזוהים איתו עד היום. "סובול סיפר על פגישה עם אישה מרוקאית שגידלה הרבה ילדים ושהמצב הכלכלי שלה היה ירוד", מגלה בר. "'אם אין לכם כסף לגדל ילדים, למה אתם מולידים ילדים?', הוא שאל אותה, והיא ענתה לו: 'ילדים זה שמחה'. השיר הוא למעשה מחאה על עניין הילודה המרובה בצל מצב כלכלי קשה, אבל הציבור תפס אותו כשיר שמחה על הולדת ילדים במשמעות הפשוטה שלו. פעם נסעתי עם נהג מונית שסיפר לי שאשתו לא יכלה ללדת במשך המון שנים ואחרי טיפולים פתאום נתפס לה הריון. ואז הוא אמר שהוא מבין באמת את משמעות השיר. אני יכול להגיד לו שזה שיר מחאה ולא שיר שמחה? לא היה לי לב".
איך אתה מסביר את ההצלחה של השיר?
"אני חושב שהסיבה היא כי הרעיון בא מהאישה ולא מהמשורר, הוא שירת את הרעיון. היה לי ויכוח עם סובול: הוא אמר שרוב האנשים מקבלים את השיר בפשטות, שילדים זה שמחה, ואני מסכים איתו, אבל אני משרת את העם שלי, ואם הוא ככה מבין את השיר, בפשטותו - זה בסדר מבחינתי".
הפריצה הגדולה שלך ב"קריזה" הייתה בגיל 34, מבוגר יחסית. כיום יש זמרים וכוכבי רשת שמתפרסמים כשהם בגיל הנעורים. מה היית אומר להם?
"ועד איזה גיל הם זוכים לתהילה? זה מאוד מסוכן, הרבה לא יעמדו בזה, כי זה סוג של אשליה שנגמרת, במיוחד כשהיום הדברים בידוריים ומהירים מדי, אין פה אומנות, בידור זה דבר אכזר. זה פטנט. אני עשיתי את מה שאני אוהב וניצלתי בכך מהתחרות הזו".
בין חברה לאומנות
בשנת 1978, אחרי שהמחזמר ירד מהבמות, החליט בר להקים הרכב רשמי ראשון בשם "הברירה הטבעית", שכלל את מיגל הרשטיין (גיטרות וטמבורה), סמסון קמקר (כינור וסיטאר) וישראל בורוכוב (בס, קונטרבס, דולצימר ושירה). "כשראיתי שהשירים שלי לא הולכים לכיוון הקלטה, החלטתי להקים להקה", הוא אמר. "את כל החזרות עשינו בבאר יעקב, היינו יושבים ומנגנים ומנגנים עד שנוצר הסגנון הזה, יש מאין".
מה פשר השם "הברירה הטבעית"?
"זה שאני אנגן עם אשכנזי יהודי זו ברירה טבעית. אני חייב לנגן איתו, והוא חייב לנגן איתי, אם הוא רוצה שלא תהיה שנאה בין הילדים שלנו. זה טבעי. זה שם שמבטא משמעות חברתית אומנותית. מבחינתי חברה ואומנות זה היינו הך. אני לא עושה מחיצות".
כבר בשנת 1979 חבקה הלהקה את אלבומה הראשון "אלי שורשים". כל שיריו, למעט "דרור יקרא", הולחנו על ידי בר, ועובדו על ידי חברי הלהקה. "מי שהיו לו כלים לקבל את המוזיקה שלנו בברירה הטבעית כשרק יצאנו לאור - קיבל את זה, אבל לצערי הקהל שאני פניתי אליו לא כל כך הצליח להבין אותנו בזמנו", הוא אומר. "אפילו כשהייתי מופיע בפני צעירים מזרחיים, הם היו צוחקים, כי הם נבוכו מהסגנון הזה. אני לא ליצן. אני שר על דברים חברתיים מהותיים, ואותו צעיר לא רצה להיות 'מזרחי' אלא רצה להיות ישראלי, ובחלוף השנים זה התאזן".
הרבה מהחומרים שיצרת הציפו את נושא אפליית בני עדות המזרח בישראל. האפליה עדיין קיימת לדעתך?
"היה פעם ראש ממשלה מזרחי? זה פצע שיצר קרע חברתי, שהוא לדעתי אחד הגורמים שהובילו למה שקרה ב־7 באוקטובר. זו עובדה שהאשכנזים שולטים כיום בתפקידי המפתח הבולטים. תסתכל למשל על בית המשפט העליון, הרוב שם אשכנזים. אני נלחמתי באומנות שלי נגד הנושאים האלה. מי ששולט בממסד ובבתי המשפט הם לא המזרחים. האפליה הזו עדיין קיימת, וחבל שכך".
הברירה הטבעית הקליטה עד כה תריסר אלבומים פרי עטו של בר. בר עצמו הקליט אלבום סולו ראשון רק ב־2018 ("עד כלות נפש ואחריה") ונמצא בימים אלה בעבודה על חומרים חדשים, שיראו אור בחודשים הקרובים, זאת לצד המופע של ההרכב "הברירה הטבעית - פרק ב'".
איך הגיל שלך בא לידי ביטוי בחייך?
"אני דואג להישאר צעיר בראש ובעשייה. הסוד הוא תמיד לחפש, לנגן, לשמוח וגם להיות עצוב, בכל זאת אנחנו בני אדם. האנרגיה מחייה את האדם. אני רואה את הרב שלי, שבגילו המופלג חד ומדויק כמו תער. תמיד הייתי מסורתי, אבל בשנים האחרונות אני לומד ממש לעומק תורה. הגעתי לזמן שגם הראש שלי נפתח. לוקח שנים עד שאתה מתחיל להבין ממש את כל מה שקורה, הודות לקדוש ברוך הוא. הנשמה שלי תמיד הייתה עתיקה וחיפשה את העומק הזה. זה דבר שנמצא בתוכי".
מה השיר הכי מהפכני שהוצאת?
"כל השירים הם הילדים שלי. החיים הם מסע, וכל שיר שעשית, מתאים לזמן שבו עשית אותו. אם אתה טועה - זה גם בסדר, זה חלק מהמסע. אני מאמין שיש השגחה פרטית, כלומר, איך שאתה מתכוון לעשות ולנסות מגדיר את מי שאתה. אנחנו חיים בעולם של שקר, וזה תהליך מאוד ארוך ללמוד לא לשקר בעולם הזה, תהליך ארוך שגם אני עברתי ועוד עובר עם עצמי, וכשאתה מבין את זה - אתה יותר שלם עם עצמך ועם המסע שאתה עובר".
אתה פעיל ברשתות החברתיות?
"אשתי זהרה מנהלת לי את העמודים ברשתות החברתיות, אבל אנחנו עושים זאת בעבודה משותפת, כשאני מכתיב מה שאני רוצה לפרסם בשמי. אני איש ציבור, יש לי דעות ואני רוצה להשמיע אותן. מצד שני אני גם לא רוצה ליצור חס וחלילה פרובוקציה או סערה. היום אתה לא יכול להיות נייטרלי, למרות שהכל טעון מדי, וכל פרסום צריך לתת ערך כלשהו. אנחנו צריכים לדעת לכבד איש את רעהו גם ברשתות החברתיות, כמו במציאות".
מה לגבי מוזיקה ישראלית עכשווית?
"אני שומע מוזיקה עממית, הודית, פרסית, מרוקאית ופולנית. כשאני שומע מוזיקה עממית, אני מרגיש שאני מכיר את העם ואת האדם. בעברית אין לנו יותר מדי מוזיקה עממית. בשנות ה־40 היו לנו שירים עממיים כמו 'יד ענוגה' או 'שדמתי', אבל אחרי מלחמת ששת הימים, אחרי שהפכנו להיות אמריקאים, לבשנו את הג'ינס ושכחנו מי אנחנו. יש כמה אומנים ישראלים עכשוויים שאני אוהב ואני משתף פעולה עם חלקם. לאחרונה הופעתי עם ארז לב ארי המוכשר, ואני אוהב את חנן בן ארי וישי ריבו, מה שמכונה 'ז'אנר אמוני'. זה לא רק בידור אלא יש בזה עומק, ואני שמח שהשירים והאומנים האלה מצליחים".
המופע "בזמן אחר" יתקיים ב־18.7, בשעה 20:30 בבית הקונפדרציה בירושלים; ב־22.8 בשעה 21:00 ב"תחנת רוח" טבעון; וב־21.11 בשעה 20:30 בספרייה העירונית קריית אונו