1. אלו ימים קשים לישראל, אולי מהקשים שידענו מאז היינו למדינה. לא רק שלל הזירות סביבנו שקמות עלינו לכלותנו, לא רק טבח 7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיה וצפויה להיות ארוכה וקשה. אל כל אלה מתווספים משבר מנהיגותי מחריף, שיסוע ופילוג בעם - וקהילות יהודיות בעולם שמוצאות עצמן חרדות ומבוהלות מגל אנטישמיות גואה.
בכל כמה שעות בממוצע ניצבת "סיירת איוב" של צה"ל מאחורי דלת בישראל, שממנה בוקעים עדיין קולות צחוק של משפחה, שלא יודעת שבעוד דקה יחשיך השכול על מפתן ביתה ולא ימוש לעולם. משפחה אחר משפחה, יום אחר יום, ודאבון הלב הזה עומד להיות ארוך. מעל כל אלה מרחפות תחושות קשות של היעדר מנהיגות סמכותית, בוטחת ואמינה, הניהול המופקר, ההסברה שמוזנחת והביטחון שנראה פרוץ.
אבל באותה הנשימה אני יכול לשתף אתכם בתחושה שלי שדווקא התחזקה השבוע, שבעוד חוזות עינינו בממשלה של ימין מלא־מלא עם שתי ידיים שמאליות – גם הן מלא־מלא - ישראל תנצח במלחמה הזאת (בעזה, צה"ל עומד לסיים את המלאכה).
חיזבאללה בלחץ מיכולת המודיעין הישראלי, ומנסה להעביר מסר רועש | אבי אשכנזי
בעקבות השריפות בצפון: אלו שמורות הטבע שנמצאות בסכנה מיידית
השבוע התמקדתי כאן בטוב ובחיובי שסביבנו ומצאתי הר ענק של איכויות. אנחנו ננצח למרות אלה הנקראים "מנהיגות", למרות השוליים הקיצוניים מימין ומשמאל. אנחנו ננצח בזכות העם הנהדר שלנו ובזכות הלוחמים.
זה יהיה קשה וזה יהיה ארוך וזה יקרה בעיקר כי אין לנו ברירה. אין לנו לאן ללכת. ואין לנו הלוקסוס להתייאש. החלטתי לספק לכם השבוע הוכחות.
2. ביום שלישי בערב נשאוני רגליי אל רחוב השרון 20 ברעננה, אל חצר בית האבלים של עינת ומימון אביטן, המבכים את נפילת בנם לוחם הצנחנים יאיר אביטן ז"ל.
ומעשה שהיה כך היה: קמתי השבוע בבוקר אל הכותרות הקשות, אל ה"הותר לפרסום", אל המריבות, הספינים והמניפולציות הפוליטיות של "נבחרינו" שחושבים על עצמם ועל הבחירות הבאות, ופחות עלינו. וכמו שקורה לי לא אחת בימים הללו, נמלאתי עצב, תוגה ותחושה קשה של היעדר אופק (כן, אני בשר ודם). נכנסתי מדוכדך אל תוך המכונית ו"נפלתי" על ראיון עם עינת אביטן, אמו של יאיר ז"ל. והיא ריתקה אותי. במשך דקות ארוכות חשתי כמי שמחובר למטען מהיר שטוען אותי מ־0% ל־100% במהירות אדירה.
עינת דיברה על החובה לנצח, על שנאת החינם בתוכנו, שתרמה לא מעט בהגעה ל־7 באוקטובר, ועל "אהבת החינם", שיכולה מאוד לסייע לנו לצאת מן המצר. היו בדבריה גם אלמנטים שנראו לי משיחיים ופחות התחברתי אליהם, אבל המסר שלה נגע בי והחלטתי שאני הולך לחבק אותה.
בערב, באוהל האבלים, כבר שוחחנו ארוכות. היא ביקשה ממני להעביר את המסר של הצורך הדחוף באהבת חינם. שאלתי אותה "עינת יקרה, זו סיסמה יפה, אבל פרקטית, מה זה אומר?", והיא השיבה לי שכל אחד מאיתנו יעשה הכי טוב בתחום שהוא הכי טוב בו. וביחד זה יקרה. ואני השבתי לה "הנני". ואם אתם חושבים שהמונח המליצי "באתי לחזק ויצאתי מחוזק" הוא מליצה - אתם טועים.
עינת היא אחות שלי. גם הרב יוסף ניצן, הרב של היישוב פסגות ששכל את בנו עמיחי בכיתת הכוננות של קיבוץ כרם שלום. אולי אני והוא לא נצביע לאותה מפלגה, אולי אנחנו חלוקים פה ושם, אבל אנחנו אחים. היינו ונהיה. יש לנו 80% של הסכמה לפחות. את היתר ננהל.
3. אולי רגע אחד לפני החלטות גורליות על הסכם להשבת החטופים: כל הסכם יהיה קשה, כואב ומייסר, בעיקר שחרורם של אלפי מחבלים בני עוולה. מנגד, החמצת הזדמנות להשבת חטופים משיקולים של הישרדות פוליטית תהווה פגיעה אסטרטגית במדינת ישראל, שלא תדע לעכל אירוע כזה.
כל מי שמאמין בנצח ישראל ובהמשכו של המפעל הציוני מחויב להבין שהפקרת החטופים תביא כל אזרח ביישובים לאורך הגבול וכל לוחם ולוחמת בחזית להאמין שאם חלילה ייחטפו או יילקחו בשבי, המחויבות העמוקה וההחלטית של ישראל להשיבם הביתה איננה עוד מובנת מאליה - וזה יהיה אסון לאומי שאיננו בר תיקון.
4. אלוף (במיל') מוטי אלמוז היה אומנם דובר צה"ל, אבל הוא לא דברן גדול. הוא חקלאי מכפר תבור שמטפח את חלקות הזית והמנגו שלו בגליל התחתון ומתמקד בשילוב של חקלאות וחינוך. השבוע הוא התראיין ל"פגוש את העיתונות" והכניס מבחינתי צינור של חמצן נקי למספר דקות אל החדר האטום שבו אנו נמצאים.
אלמוז הבטיח שננצח והסביר שזה בגלל העם. הוא דיבר על הפער העצום בתחושה בין מי שחי ברשתות החברתיות ונחשף לרעל ולשיח האלים (ביניהם אני) לבין מי שפוגש את העם ברחובות, בשדות, במקומות העבודה, במפעלים ובאוניברסיטאות. הוא דיבר גם על הצורך לעצב גבולות הגנה בני־קיימה ועל כך שזה ייקח קצת זמן. שום פוליטיקה, שום נהי, רק פיכחון, החלטיות ונחישות של פעם.
שלחתי לו הודעה שברל כצנלסון, ישראל גלילי, יעקב חזן, יצחק בן־אהרן, יצחק טבנקין, יצחק רבין, רפאל איתן (ואני הקטן) מצדיעים לאחרון המפא"יניקים שמבין את הקשר בין מגל וחרב אז, ובין ג'ון דיר למסוק קרב וכטב"ם היום.
5. שעה וחצי של שידור השבוע עם יואב לימור ונסלי ברדה בקשת, הביאו אותי להתרוממות רוח ולתקווה ואמונה שאף על פי כן ולמרות הכל - ננצח.
גם החקלאי הוותיק ממטולה, שפונה לכפר בלום ושמספר לנו - משום מה בחיוך - על הפרי שנושר מן העץ ועל מס רכוש שלא הגיע ולא שילם עד כה אגורה, ושואלים אותו על מה ולמה הוא מחייך והוא משיב: "חקלאי טוב מתכנן וחושב לטווח ארוך, לא על השנה הקרובה".
ועוד אישה שהתארחה והיא בת 49 שלא שירתה בצבא, אלא בשירות הלאומי, ושבעקבות המלחמה החליטה שהיא מתגייסת וסיימה השבוע טירונות לקראת שירות מילואים. עוד התארח אבא של חטוף, עוד מעט שנה, שמזכיר שאסור לנו לשכוח אותם ואסור להפקיר. וכאשר "המנהיגים" שלנו מספרים לנו שהם לא אשמים אלא סינוואר שלא מסכים, אני מוסיף להם שכאן בדיוק מתחילה הבעיה שלנו ושלהם. לא מסתיימת.
6. באולפן יושב לצדי אלון רצון, לוחם שייטת בעברו, כיום ביחידה מובחרת ושסוגר 200 ימי מילואים. מאז שחרורו הוא עוסק בחינוך ובעשייה וביזמות חברתית. זהו ייעודו בחיים. בסוף סבב המילואים האחרון הוא החליט להקים מחנה מנהיגות לנוער מיישובי העוטף, כדי להכניס להם אוויר לריאות, כוח ויכולת להשתקם ולהתחזק.
אלון גייס צוות, בנה תוכנית, וכעת הוא מבקש לחשוף אותה לבני כיתות י'־י"ב ביישובי העוטף: קיבוצים, מושבים וערים. המחנה בקיץ הקרוב, חמישה ימים בכפר הירוק - וזוהי רק ההתחלה.
אלון צריך שיכירו את הפרויקט דרככם ויירשמו אליו, וצריך גם עזרה ותמיכה - ואת זה אתם יכולים לעשות דרך הפייסבוק. חפשו אותו ב"עת לצמוח" ותהיו שותפים.
7. בתוך המלחמה הקשה, הרב־זירתית והרב־שנתית, מנהל צה"ל את "המלחמה שבתוך המלחמה" על אנשי הקבע והחלטתם להישאר בשירות. מאות אנשי קבע במקצועות שונים ביקשו לא להאריך חתימה או לבטל הסכם. המניעים מגוונים: תחושת הכישלון של 7 באוקטובר, השתייכות לארגון שמצוי במשבר אמון עם הציבור, הסיכון הגבוה לחיים במקצוע הזה ולחץ מבני המשפחות לעזוב.
אבחר דוגמה אחת להשתבח. את סא"ל נ' הכרתי לפני שנים על המדשאה בבה"ד 1 במפגש המשפחות לאחר טקס סיום קורס קצינים. נ' סיימה את הקורס עם בני בכורי אורי. אני הייתי אז דובר צה"ל ונ' צוערת, בת למשפחה מצליחה בתחום הנדל"ן מסביון. היא סיפרה לי על המאבק שלה לצאת לקצונה ועל החלטתה לבצע שירות צבאי משמעותי במסלול פיקודי ותורם בשליחות ואורח חיים.
מאז אנחנו בקשר, וכיום היא מפקדת יחידת "טופז" באגף התקשוב, יחידה טכנו־מבצעית שאחראית על הצופן הצה"לי כחלק מההגנה בסייבר. כל כמה ימים סא"ל נ' נכנסת לרצועת עזה, נפגשת עם המג"דים ומוודאת תקינות, זמינות וחסינות של מערכות התקשורת, הפיקוד והשליטה.
היא נשואה לבן למשפחה אמידה מתחום הנדל"ן, והם מגדלים ילדים. אחת לשנה חוזר הטקס על עצמו - שתי המשפחות לוחצות על נ' להשתחרר, להצטרף לניהול עסקי המשפחה, ליהנות משכשוך בבריכה בסביון או בארסוף, לשבת בבתי הקפה וללכת לשופינג, וסא"ל נ' מנפנפת אותם בחיוך. היא מעדיפה את הצבא, את הלוחמים, את הסיכון, את האבק ואת האתגר ובעיקר את הסיפוק בסוף השבוע מכך שהיא עשתה משהו מועיל ומשמעותי למדינה, לילדיה, למשפחה ולכל יושבי בתי הקפה המפונפנים ולממלאי הקניונים. עבורם היא שם, היא ושכמותה, ובשמכם אני רוצה לומר לה ולהם תודה. אנחנו יודעים להעריך.
8. ג', חבר ואיש עסקים בינלאומי, התקשר אליי השבוע מצרפת מהעיר ליון והציע לי לבדוק כמה משפחות נרשמו לשנה הבאה לבית הספר הבינלאומי באבן יהודה. לא הספקתי לעשות זאת, אבל אני יכול להעריך לבד שאנחנו עומדים בפני גל עלייה גדול ומשמעותי גם מצרפת, גם מכלל אירופה וגם מארה"ב. בצרפת המצב מורכב ומסוכן, ויהודים - ולא רק הם - בערי השדה החלו להציב לוחות על חלונות הראווה של החנויות בבעלותם, לקראת פרעות אפשריות ב־7 ביולי - הסיבוב השני של הבחירות, שם נמחק המרכז וצפויה עלייה או של הימין או של השמאל - ומפני שניהם חוששים התושבים.
צרפת חשובה, אבל לנו חשובה הקהילה היהודית הגדולה והחמה והציונית בצרפת, שמאות מבניה ומבנותיה משרתים כאן כ"חיילים בודדים". אנחנו צריכים להושיט להם יד ולהיערך לקלוט אותם כאן בחום ובאהבה עם תוכניות סדורות לחינוך, למגורים ולתעסוקה.
מעולם העם היהודי לא היה מאוחד כל כך, כמו שהוא עומד להיות בשנה הקרובה בעת סכנה כאן, שם ובכל מקום - אנחנו ניקח מזה רק את היתרונות. כמו יהודים טובים.
9. אוניברסיטת אריאל העניקה לפני שבוע תואר ד"ר לשם כבוד לנילי פאליק, הנשיאה הקודמת של ארגון ידידי צה"ל בארה"ב. אני מכיר ומעריך את נילי שנים רבות, מאז שייסדה ב־1998 את סניף ידידי צה"ל בקליפורניה ועד שהייתה לנשיאת הארגון כולו שמעביר לצה"ל כ־100 מיליון דולר מדי שנה.
נילי היא ראש שבט פעילה של משפחה גדולה וענפה של בנים, נכדות ונכדים ונינות ונינים (אחת הנינות כבר סיימה שירות צבאי בישראל). משפחה ציונית לעילא ולעילא, שתורמת רבות לישראל והתפרסמה לא בצדק רק בזווית של הידידות בין נתניהו לאחד הבנים של נילי.
לפני שנים המלצתי על פאליק להשיא משואה ביום העצמאות בשם יהדות התפוצות. נילי לא הגיעה לטקס ובשמה ביקשה שיקבל את התעודה ידיד המשפחה יחיאל לייטר, ששכל את בנו משה ידידיה ז"ל בקרבות בעזה. ראויה נילי לתואר ולהוקרה ולהרבה יותר. היא עוד תשיא משואה ביום העצמאות.
10. אלמה נכדתי בת ה־5 ביקשה שאבוא למסיבת הסיום שלה בגן זית בקיבוץ, ואני התייצבתי. הם רקדו וסיפרו וניגנו ובסוף שרו כל ילדות וילדי הגן את "לו יהי" של נעמי שמר.
ואני התבוננתי בהם, הזלתי דמעה ונשבעתי לעצמי "אין ייאוש". נילחם עבורם, נילחם וננצח את כל מי שצריך. בסוף חיבקתי אותה חזק מאי־פעם. היא לא הבינה מדוע. כשתגדל אספר לה. שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.