הוא ישב על המיטה בתא שלו, זה שאמור היה להכיל אותו, המפלצת, עד סוף חייו. לכאורה, אסיר נטול תקווה, שרק שנתיים קודם לכן עבר ניתוח להסרת גידול סרטני מראשו, מרצה עונש של חמישה מאסרי עולם. ובכל זאת, אל תוך התא שאמור היה לסבול בתוכו את מי שכונה "הקצב מח'אן יונס", בזכות חיבתו המזוויעה לרצוח אנשים, חדרה קרן אור: העסקה לשחרורו של החייל גלעד שליט.

"הילדים יודעים על מי את מגנה?" פרשה נוספת של הטרדת חוקרים בפרשת רצח מחבל הנוחבה
"מי שלא רוצה ועדת חקירה יודע למה": המערכת הפוליטית סוערת בעקבות תחקיר בארי

השנה הייתה 2011. לאסיר קראו יחיא סנוואר. האיש שימיט על מדינת ישראל את גדול אסונותיה מאז השואה. והנה היום, כעבור 13 שנים, אחרי שרצח, חטף, אנס, שרף ובזז, הוא מנהל איתנו מו"מ ציני ואכזרי מתוך מנהרת העכברים שחפר לעצמו ובה הוא שוהה כבר תשעה חודשים. ככה מרגישים כשמתמקחים עם שטן.

יחיא סינוואר, חסן נסראללה (צילום: רויטרס,עבד רחים חטיב, פלאש 90)
יחיא סינוואר, חסן נסראללה (צילום: רויטרס,עבד רחים חטיב, פלאש 90)


איך מנהלים מו"מ עם חיית אדם שכזו? ובכן, מנהלים. יש ברירה? אולם יש לעשות זאת עם כוכבית חשובה: לאסלאם הקיצוני צמא הדם נקודת לחץ אחת ברורה - הפשרה מושגת רק כשהחרב על הצוואר. הודות לפעולות של חיילינו המצוינים ברצועה, הלהב אכן צמוד לעורו. כעת תורם של הגדולים בצמרת לקבל את ההחלטות המורכבות. העניין הוא שהחלטות כאלה, הלחם והחמאה של מנהיגות אמיתית, קשה לקבל כשעסוקים רוב הזמן בסערות פוליטיות מלאות אגו וחסרות תוכן אמיתי בתוך קואליציה מתפוררת.

הפגנת משפחות החטופים (צילום: אבשלום ששוני)
הפגנת משפחות החטופים (צילום: אבשלום ששוני)


דבר אחד ברור: אין אחד שלא רוצה לראות את 120 החטופים בחזרה בבית. אזרחים תמימים שנחטפו באכזריות מביתם - המקום המוגן ביותר - או ממסיבה שאליה באו לחגוג. אזרחים שהם ובני משפחותיהם משלמים מחיר דמים על מחדל בלתי נסלח של יום אחד באוקטובר. לוחמים ולוחמות שנלקחו ממיטותיהם ונשבו בעמדותיהם. אלא שלכל עסקה, בין שהיא כזאת של יומיום במכולת השכונתית ובין שהיא עסקת חטופים פותחת מהדורות עם סנטימנט לאומי רותח, יש מחיר.

הציבור, כך נראה, מחולק לשניים: המעוניינים בעסקה בכל מחיר ואלה שמבינים שלפני שרצים לחתום, צריך לדחוק את המפלצות האלה, להוריד אותם על ברכיהם, ולגרום להם להסכים לעסקה שלא רק תשיב חטופים, אלא גם תוודא שלא יהיה עוד אסון שכזה. קשה לדבר על עוד שואה עתידית כשכל כך הרבה משפחות סובלות מהאסון הנוכחי. משפחות שקרוביהן החטופים נמקים בשבי. אבל הדיון הזה צריך להתקיים. הוא מתקיים לרוב בשקט. במחילה, אני בוחרת לדבר אותו בקול רם. חלק מתפקידי.

הפגנות חטופים למען עסקה (צילום: אבשלום ששוני)
הפגנות חטופים למען עסקה (צילום: אבשלום ששוני)


ההפגנות שוטפות את רחובות המדינה, קוראות להשיב את החטופים הביתה. עכשיו. בכל מחיר. אבל מי נעצר באמת, בתוך זעקות השבר האמיתיות, לחשוב על המחיר הזה. מהו אותו "כל מחיר". ייתכן שעוד מפלצת יושבת עכשיו בתא שלה בכלא קציעות או בכלא נפחא ומתכננת את השואה הבאה שלנו. עם כל הצער - זה עלול להיות המחיר.

עוד סנוואר כזה שגידלנו בכלא, שבתור אסיר במדים חומים נראה לא ממש מזיק, ורק ממתין לצליל המפתח בחור המנעול, לרגע שבו קבינט המלחמה שלנו יפתח את התא שלו, וישחרר אותו לתכנן עוד הפקת נוח'בה מחרידה.

זה לא זמן לקנא במקבלי ההחלטות, אבל זו תמיד העת להמשיך לחבק ולעטוף את משפחות החטופים. ובין שני אלה, אסור לרגע להפסיק לחשוב, להרהר ולדון במשמעות העתידית של עסקה, כזאת שעלולה חלילה לגרום לאסון 7 באוקטובר להחוויר. הלוואי שכל החטופים ישובו לביתם, הלוואי שהחיילים יחזרו בשלום, הלוואי שנמגר את חמאס.


כבישים מדממים

לא שמעתם את שמה. ספק אם נעצרתם רגע להקשיב לידיעה שבישרה על מותה המיותר. המקרה ריצד גם בכתוביות שליוו השבוע את אחד ממשדרי הבוקר שהגשתי בטלוויזיה. דיווח קצר, יבש, לא מנדב פרטים. הפרמדיק סיפר שכשהגיע למקום בשעה מוקדמת מדי של בוקר, ראה שני רכבים מעוכים, אחד מהם הפוך על הגג, ובתוכו אישה לכודה.

היא הייתה רק בת 60, וסיימה את חייה בתאונה. לא היה כתוב מי היא הייתה, לא אם יש לה ילדים, אולי היא בכלל כבר סבתא. הידיעה נשכחה מהר. אחרי הכל, צריך לפנות מקום לעוד ידיעות על אסונות מתאונות דרכים שיגיעו בהמשך השבוע.

תאונת דרכים קשה בתל אביב  (צילום: דוברות מד''א)
תאונת דרכים קשה בתל אביב (צילום: דוברות מד''א)


אנחנו כבר תשעה חודשים ושבוע במלחמה. עייפים, מוצפים דאגה וזעם, ומנסים לפלס דרך בתוך ערפל גדול לגבי העתיד. אלא שבמקביל לקרבות ברצועה ובצפון, ממשיכה להתחולל מלחמה נוספת בתוך המדינה, המלחמה בכבישי ישראל. העיתונאי אביעד פוהורילס, שמתארח אצלי במהדורת הבוקר של i24NEWS מביא מדי שבוע לשידור "מספר נוסף".

לאחרונה נעצבתי לגלות, באמצעותו, שבמחצית הראשונה של 2024 חל גידול משמעותי ומדאיג במספר ההרוגים בתאונות הדרכים בכבישים. שנת 2023 הסתיימה עם 357 תאונות דרכים. במחצית הראשונה של 2024, בלבד, היו 220 תאונות דרכים בכבישי ישראל. התחזית לשנה כולה היא גידול של 25% (כן, מה שקראתם) בתאונות הדרכים בישראל לעומת אשתקד.

זה לא קורה סתם. מאז הקמת המדינה, בכל שנת מלחמה חלה קפיצה משמעותית במספר התאונות. דאגה, עצבים, עייפות, תרופות, כמות כלי הרכב – כל הסיבות נכונות. לפני מבצע קדש (1956) אירעו בכבישי ישראל 155 תאונות דרכים, בשנה שאחריו - 219. לפני מלחמת ששת הימים (1967) היו 376 תאונות, ובשנה שלאחר מכן 407.

במלחמת ההתשה (1970) נרשמו 529 תאונות, ובשנה שלאחר מכן המספר זינק בכמעט מאה ונעצר על 623. לפני מלחמת יום כיפור (1973) היו 683 תאונות דרכים, ובשנה שלאחר מכן המספר הגיע ל־716. כעבור שנה, ב־1975, המספר עלה עוד ל־756. במלחמת לבנון הראשונה (1982) אירעו 465 תאונות דרכים, ובשנה שלאחר מכן – 510. במלחמת המפרץ (1991) – 542 תאונות דרכים, ובשנה שאחרי – 625.

פיגוע בחיפה במהלך האינתיפאדה השנייה, 2001 (צילום: רויטרס)
פיגוע בחיפה במהלך האינתיפאדה השנייה, 2001 (צילום: רויטרס)


עכשיו זה כאן. זו השנה שממנה צריך להיזהר. בכל הגזרות, וגם בכבישים. אנחנו נפצעים ונהרגים סתם. אז בבקשה, חברים: עיניים על הכביש, ידיים על ההגה. סעו בזהירות.


טעם של פעם

באחת מכתבות הדוקו שבהן צפיתי פעם על כוכב מכבי תל אביב בכדורסל סופוקליס שחורציאניטיס, אמר העיתונאי מיקי רוזנטל שהסיפור שלנו זה בעצם הסיפור שלנו עם ההורים שלנו. המשפט הזה לא עזב אותי מאז. הוא כל כך מדויק. לפעמים יותר מדי.

ביום שישי האחרון הוזמנתי לארוחת ערב במסעדה רומנית. למרות הגנים החצי רומניים שאני נושאת בגאון, אתוודה בסתר שבתור חברה קבועה בארגון הסובלים מצרבת (עוד אקדיש לכם מקום בטור, אחיי הצרבתיים, מבטיחה) אני וקבב רומני לא ממש חברים. אבל לקבב במסעדה המיוחדת הזו היה טעם אחר. טעם של געגוע.

השבוע לפני תשע שנים חגג אבי האהוב אריה (שם שהלם את אישיותו) באותה מסעדה את יום הולדתו האחרון. אבא היה רופא וידע היטב שביום ההולדת הזה צריך להיפרד.

לעולם לא אשכח את הערב הזה. בין ריחות הקבב גמעתי בצמא, בפעם האחרונה, את הסיפורים של אבא: על הילדות בשכונת עוני בקריית ים כילד יחיד לאמא מפרנסת יחידה ולאבא חולה, על העתיד שבנה בעשר אצבעות בלי להתלונן, תמיד "פנים קדימה", ועל איך בסוף יום עבודה, רק כשהיה כסף, היה אבא שלו לוקח אותו להתפנק על קבב רומני. בשאר הימים, כשלא הייתה פרנסה, אבא אכל בייגלה.

מוצפת רגשות וגעגועים עזים לאבא, הבטתי בבנותיי, הנכדות שלא הכיר, מתענגות על הקבב שאבא, סבא שלהן, כל כך אהב. חשבתי לעצמי כמה הוא חסר לי. כמה אני מתגעגעת לעצותיו הנבונות והמנצחות בצמתים המשמעותיים של חיי. מהשולחן ליד שמעתי אישה בת גילי מתנצחת עם אבא שלה. כמה חסרים לי הוויכוחים האלה. אומרים שאין כמו אמא, זה נכון. אבל גם נכון שאין כמו אבא.

[email protected]