מי אמר שהממשלה לא יודעת לעבוד? מי העליל על השרים שהם לא יעילים? נדרשו לממשלת ישראל אתמול בסך הכל שעתיים כדי להעמיד את המלעיזים במקומם, להוכיח שיש שרים בירושלים ולעשות היסטוריה. זמן קצר מאוד חלף מהרגע שזיהה מי שזיהה את ההזדמנות, ועד התוצאה המהדהדת שתשאיר בוודאי חותם עז בספר השיאים של גינס בקטגוריית החנופה.
"מעולם לא ראיתי אותו מודאג כל כך": יאיר נתניהו חושף פרט סודי על אביו
גם בהאג יאלצו להודות: מה שעשתה ישראל בעזה הותיר את העולם חסר מילים
הכל החל בניסיון ההתנקשות בדונלד טראמפ, שהתקבל בירושלים כרעם ביום בהיר. לא בגלל האפשרות לאבד את טראמפ חלילה, כמו בגלל ההזדמנות הבלתי חוזרת למנף את האירוע לטובתנו. כלומר לטובת נתניהו, שהיא־היא טובתנו. מישהו טרח כל הלילה, ליקט קטעי סרטונים מהרשתות, הלחים אותם במגושמות זה לזה וייצר סרטון. להלן: ״מסע ההסתה הנורא וחסר התקדים נגד שמש העמים״.
אחר כך הועברו ההוראות המתאימות לשרים. כדי למנוע מבוכות או אי־הבנות. אחר כך כונסה ישיבת הממשלה. היא נפתחה בכמה דברים שאמר ראש הממשלה עצמו על ניסיון ההתנקשות בטראמפ, בטרם העביר את זכות הדיבור לשמשו האישי, כלומר מזכיר הממשלה יוסי פוקס, הפוליטי ביותר אי־פעם.
הלה הקריא מהדף (כדי שלא יהיו השמטות חלילה) דברים בעניין ההסתה נגד ראש הממשלה. מדבריו ניתן היה להבין, ואף להשתכנע, שההסתה הזו היא הסכנה הברורה והמיידית והמוחשית והאיומה ביותר לביטחון המדינה, גורל אזרחיה ועתיד הציונות.
עם סיום דבריו הוקרן הסרטון. חוץ מצלם לשכת העיתונות הממשלתית, שצילם את כל זה, עמד שם גם עוזרו של טופז לוק, בחור בשם עומר מנצור, וצילם את הקרנת הסרטון במכשיר הנייד שלו. מה שמנצור יכול היה לעשות, וצלם לע״מ פחות, היה זום אין אכזרי עם סיום הסרטון, על פרצופו של המשנה ליועצת המשפטית לממשלה ד"ר גיל לימון, שייצג אותה בדיון. לימון ישב שם נכלם, משל היה יגאל עמיר בכבודו ובעצמו רגע אחרי הרצח.
אחרי הקרנת הסרטון החל סבב התייחסויות השרים. הסבב הזה היה ארוך יותר מכל שאר הדיונים שהתקיימו בממשלה בחודשים האחרונים. למעלה משעתיים. צריך להבין אותם, מדובר לא רק בפיקוח נפש של ראש הממשלה, אלא גם בפיקוח הנפש שלהם עצמם. מי שלא שם, לא קיים.
יש לציין שצלם לע״מ עוזב בדרך כלל את הישיבה לאחר שראש הממשלה מסיים את דבריו. לא הפעם. מכיוון שמדובר אכן באיום חמור מאוד על עצם קיומנו, מישהו הורה לצלם לע״מ להישאר עד הסוף. הכניסו לו חצובה. הביאו לו סוללה חלופית כשהסוללה שלו נגמרה. העיקר שיישאר. כי ברגעים היסטוריים כאלה אסור לפספס אף פריים.
האירוע הזה מכיל שני אלמנטים: זה היה אמבוש מתוכנן לגיל לימון האומלל, וזה היה מבחן נאמנות אולטימטיבי לשרים. הם דיברו, זה אחר זה, משל היו חברי הפוליטביורו בימים הקשים ביותר של ברית המועצות. ההנחה הייתה שיהיה, או תהיה, מי שיצפו בכל החיזיון הזה אחר כך, וירשמו הערות בפנקס השחור. אז הסחורה סופקה.
השרים היו המומים, מזועזעים ונחרדים הרבה יותר מכפי שהיו אחרי 7 באוקטובר. ״זה רק נס״, אמר ״שר המשפטים״, שרצח פוליטי כמו שכמעט אירע באמריקה לא קרה כאן אצלנו. לא היה מי שיגיד לו שדווקא קרה. ובאמת, כבר נרצח כאן ראש ממשלה. וכן, הייתה הסתה ארסית, מסוכנת, משיחית, נגד אותו ראש ממשלה. ומי שהוביל אותה היה זה שעכשיו מתבכיין. אז לוין דיבר ללא הפרעה, כצפוי.
ומה השרים האחרים אמרו? את אותו הדבר במילים אחרות. וריאציות קוליות של חנופה מביכה. שיקלי: צריך להביא לממשלה הצעה לפטר את היועצת ושכל שר יצביע על פי צו מצפונו. סמוטריץ׳: המערכת המשפטית בישראל היא מערכת פוליטית. בן גביר: צריך לקיים בממשלה שימוע לכל בכירי מערכת אכיפת החוק. דברים כאלה.
היחיד שאמר משהו שחרג מעט משורת המקהלה היה הילד הקבוע שמדי פעם ממלמל משהו על עירומו של המלך: השר משה ארבל מש״ס. הוא דיבר על החשיבות הרבה של חופש הביטוי בדמוקרטיה וציין ש״ראש הממשלה אשם״ אינו יכול להיחשב כהסתה. הנוכחים בחדר הביטו בו ברחמים. הוא, בממשלה הבאה, כבר לא יישב.
כשהדבר הזה סוף־סוף נגמר, צלם לע״מ נגאל מייסוריו ואפשר היה לנשום לרווחה, נמשכה הישיבה על פי הלו״ז: הנושא הבא לדיון היה העברה כספית כלשהי ממנהלת הזהות היהודית במשרד רה״מ למשרד החינוך, על מנת שתגיע ל״גרעינים התורניים״.
מי נכנס להציג את ההחלטה הזו? אחד, ניר אורבך, שעובד היום ברשות לזהות יהודית. נו טוב, יש לו משכנתה. אחד השרים זרק לו משהו כמו ״בזכותך אנחנו כאן״. ואם הייתה שם גם קצת הגינות, היה צריך לזרוק לו ״בזכות ההסתה נגדך אנחנו כאן״.