לחברה הישראלית יש היסטוריה ארוכת שנים של התמודדות עם טראומה ואבל לאומי, אולם במצב הנוכחי, נראה שעלינו לפתח וללמוד דרכי התמודדות חדשות.
בעת הזו, כאשר אנו סופגים אבידות רבות וחוששים להאזין לחדשות הבוקר, נראה שהנטייה הרווחת היא “לנקות את השטח” ולדהור הלאה. כך, למשל, שעתיים־שלוש לאחר פיגוע טרור המקום כבר נקי מהרס והמשטרה מכריזה על חזרה לשגרה.
יום האלמנות: טראומה פרטית בתוך טראומה ואבל לאומיים
חשבון נפש: כך מתמודדים עם הפוסט טראומה בישראל
הרצון להתקדם הלאה מהר מעיד על כך שאנחנו עדיין במצב של הישרדות. ניתן לראות את זה בקרב חיילים ובני משפחותיהם שצריכים לתפקד תחת לחץ גבוה. אנשים במצב של סכנת חיים, כמו חיילים קרביים, לא חושבים, ולא מרגישים, הם פועלים.
הם ממשיכים להתנהל בצורה הזאת גם מחוץ לשדה הקרב, ורואים את העולם מנקודת מבט הישרדותית. ישראלים רבים כמעט שלא לוקחים את הזמן לעצור, להתבונן ולהעריך את מה שקרה ולעבד את החוויות האלה.
תגובת ישראל לזוועות שביצע חמאס ב־7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת מלמדות כי המטוטלת נדדה לכיוון ההפוך; אנחנו מהר מחפשים דרכים להנציח את הטרגדיה, כאילו כבר עיבדנו את מה שקרה.
ניכר כי היום יש מודעות גבוהה יותר לטראומה ונראה כי צה”ל עצמו מקדיש זמן ומשאבים רבים לטיפול בבריאות הנפש של החיילים. על מנת לעצור את נדידת המטוטלת, עלינו להכיר בכך שאדם או חברה לא יכולים למדוד סימפטומים פוסט־טראומטיים ולא באמת יכולים להתחיל להחלים כל עוד הם מצויים במצב הישרדותי.
האתגר הגדול כרגע הוא כיצד ניתן לצאת מהמצב ההישרדותי ואיך נוכל לעבד את החוויות, כלומר להחזיר את מה שראינו ושמענו, כולל הרגשות שהונחו בצד בזמן אמת, ולשלב את הרגשות ואת המחשבות כך שהחוויות יוכלו להפוך לזיכרון. זהו אתגר עצום מאחר שהוא חושף בפנינו את מה שעברנו או עשינו.
מרכיב חשוב נוסף לעיבוד הוא זמן. אנשים מגיבים לטראומה ומחלימים ממנה בדרכים שונות ובקצב שונה. החברה הישראלית טרם עיבדה את אירועי ה־7 באוקטובר ואת המלחמה וככל שהמלחמה נמשכת קשה לבנות את הסיפור שנותן לנו להבין מה קרה ואיך נדע שזה לא יקרה שוב מחר. חלק מהישראלים רואים ב־7 באוקטובר המשך של השואה, אולם לא בטוח שנרטיב שכזה מועיל לנו כחברה.
במצב הנוכחי, עבור רובנו, לא הגיע הזמן לעיבוד. אנחנו צריכים לא רק זמן, אלא גם ביטחון שזה מאחורינו. אנחנו עדיין מתכוננים ל”מה הלאה?” ונראה שהעיבוד יקרה רק כשנרגיש די בטוחים לצאת מהמצב ההישרדותי. בינתיים, במקום לתת דגש לפסיכופתולוגיה, יש צורך אסטרטגי לפתח יחידות ומערכות לתמיכה הדדית בקהילה.
כדי לבנות תשתית להתמודדות עם המצב נדרשת חשיבה ארוכת טווח לחודשים, שנים ולעשורים הקרובים. נדרש שילוב של תמיכה קהילתית ותגבור מערך בריאות הנפש בשילוב שיטות מתאימות שיגרמו לאנשים להרגיש ששומעים אותם ותומכים בהם. שילוב כזה הוא חיוני לשנים הקרובות.
הכותב הוא פסיכולוג קליני, מייסד מטיב - המרכז הישראלי לפסיכוטראומה שמסונף למרכז הרפואי הרצוג בירושלים