אחרי הקריאה הפומבית של שר הביטחון יואב גלנט להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר אירועי 7 באוקטובר ומה שהוביל אליהם, מתחזק הלחץ הציבורי שהגיע הזמן להורות על פתיחת החקירה לאור העובדה שכבר חלפו מעל תשעה חודשים מאז פרוץ המלחמה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו התייחס אתמול במהלך מסיבת העיתונאים לסוגיה אך הבהיר שרק אחרי שתסתיים המלחמה יהיה אפשר להתפנות להקים ועדת חקירה ואפילו לא היה מוכן להתחייב לאיזה סוג של ועדה תוקם.
"המשטרה לא ידעה בכלל מה קורה": עדויות מטרידות מניסיון ההתנקשות בטראמפ
נכנס לאירוע: נתניהו קיבל אתמול לידיו ביצת זהב והפך את הקערה על פיה
לפי החוק בישראל קיימים שלושה סוגים של ועדות חקירה, כאשר כל אחת מוקמת על ידי מוסד שונה ועם סמכויות אחרות, זאת בהתאם להגדרתה.
הוועדה בעלת הסמכות המשמעותית ביותר היא ועדת חקירה ממלכתית המוקמת לפי החלטת ממשלה או בהחלטה של הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת, זאת בעקבות דו"ח של מבקר המדינה על נושא ספציפי.
לאחר ההחלטה על ההקמה, הסמכות על מינוי הרכב הוועדה היא בידי נשיא בית המשפט העליון, ובוועדה יהיו חברים לפחות שלושה חברים או מספר אי-זוגי גדול יותר. יו"ר הוועדה חייב להיות שופט של בית המשפט העליון או מחוזי, כאשר ניתן למנות גם שופט שכבר יצא לגמלאות.
עד כה הוקמו 20 ועדות חקירה (16 ועדות מכוח החלטת ממשלה, ועוד ארבע מכוח החלטת הוועדה לביקורת המדינה).
לפי פסק דין שניתן על ידי בג"ץ, הממשלה חייבת לדון בהמלצות ועדת החקירה הממלכתית בצורה מעמיקה וממצה, אולם היא לא חייבת לקבל את ההמלצות. למעשה, הממשלה לא חייבת ליישם את ההמלצות שניתנו על ידי הוועדה.
הוועדות המפורסמות ביותר הן ועדת שמגר (רצח רבין), ועדת אגרנט (מלחמת יום כיפור), ועדת נאור (אסון הר מירון).
המדרג הבא הוא ועדת בדיקה ממשלתית שהינה ועדה ציבורית שמוקמת על פי החלטה של שר בממשלה, וזאת על מנת לבחון נושא שבתחום האחריות שלו. בראש הוועדה יכול שיעמוד כל אדם, עם זאת, כאשר עומד שופט בדימוס, שר המשפטים קובע לגביה, לבקשת השר הממנה את חברי הוועדה ובאישור הממשלה, כי סמכויות מסוימות שלה תורחבנה לכאלה הדומות לוועדת חקירה ממלכתית.
ועדת בדיקה ממשלתית אמורה להגיש את תוצאות הבדיקה והמלצותיה לשר הממנה והוא מביא אותן לממשלה. תפקיד הממשלה הוא ללמוד את הממצאים העובדתיים ולקבל החלטות, על פי הבנתה, לגבי הקשר בין הממצאים להמלצות, אפשרויות הביצוע של ההמלצות והסנקציות הפוליטיות הכרוכות בהתעלמות מהמלצות פומביות. חשוב לציין כי אין אפשרות להשתמש לאחר מכן בחומר הנאסף כראיה במשפט פלילי.
המטרה בהגבלה הזו היא למקד את עבודתן של ועדות חקירה בהיבטים הציבוריים ולאו דווקא הפליליים של האירועים הנחקרים, וכדי להסיר חשש מחברי ממשלה שמחליטים על הקמת הוועדה, או מאזרחים המעידים בפניה, כי הם עלולים לעמוד לדין פלילי בעקבות החקירה.
אחת הוועדות המוכרות ביותר מסוג זה הייתה ועדת וינוגרד, שהוקמה לחקר מלחמת לבנון השנייה. אז ראש הממשלה אהוד אולמרט סירב להישמע ללחץ הציבורי להקמת ועדת חקירה ממלכתית, ובמקומה ייסד את ועדת הבדיקה הממשלתית. סך הכל הוקמו שבע ועדות בדיקה מסוג זה, האחרונה היא ועדת דרורי על פרשת השימוש ברוגלה (פגסוס) במשטרה.
הסוג האחרון הוא ועדת חקירה פרלמנטרית שהיא ועדת חקירה המוקמת על ידי חברי הכנסת על מנת לחקור נושא העומד על סדר היום הציבורי. לפי התקנון הכנסת הסדירה את הליכי המינוי של ועדת חקירה פרלמנטרית, אך לא קבעה מה יהיו סמכויותיה, וניסיונות להסדיר את הסמכויות בחקיקה לא צלחו. משכך, הפרשנות המקובלת היא שסמכויותיה של ועדת חקירה פרלמנטרית הן דומות לוועדה רגילה כשאר ועדות הכנסת.
מדובר בוועדה עם מעט מאוד סמכויות וכוח כפייה. בסמכותה לזמן רק עובדי מדינה, חברות ממשלתיות, תאגידים שהוקמו בחוק, רשויות מקומיות ומועצות דתיות. עובדים שזומנו כאמור חייבים להתייצב בפניה ולמסור לה את המידע שברשותם, אך השר הממונה או ראש הגוף הרלוונטי רשאי להופיע בוועדה במקום מי שזומן. הוועדה אינה רשאית להוציא צווי חיפוש, והסנקציות נגד מי שאינו מציית לוועדה הן במישור המשמעתי ולא בפן הפלילי.
ועדות מסוג זה שהוקמו בשנים האחרונות: התנהלות המערכת הפיננסית בהסדרי אשראי ללווים עסקיים גדולים (2017–2019), קליטתם בישראל של יוצאי אתיופיה (2008–2009), גילוי השחיתות בממשל במדינת ישראל (2005–2006).