לדלג לתוכן

המפלגה הפרוגרסיבית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המפלגה הפרוגרסיבית
מפלגה פרוגרסיבית
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שם רשמי מפלגה פרוגרסיבית עריכת הנתון בוויקינתונים
מנהיגים פנחס רוזן
תקופת הפעילות 1948 – 8 במאי 1961 (כ־13 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
אפיון מפלגת מרכז פרוגרסיבית
אידאולוגיות ליברליזם עריכת הנתון בוויקינתונים
כנסות הראשונה - הרביעית
ממשלות 1 - 9
אותיות פ
שיא כוחה 6 מנדטים (הכנסת הרביעית)
שפל כוחה 4 מנדטים (הכנסת השנייה)
נוצרה מתוך עלייה חדשה, העובד הציוני
התמזגה לתוך המפלגה הליברלית הישראלית
מיקום במפה הפוליטית מרכז
ארגונים בינלאומיים האינטרנציונל הליברלי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

המפלגה הפרוגרסיבית הייתה מפלגת מרכז פרוגרסיבית, אשר פעלה בישראל בשנות ה-50.

מייסד המפלגה פנחס רוזן

דיונים בעניין הקמת המפלגה הפרוגרסיבית כאיחוד של מפלגות המרכז ביישוב היהודי החלו בראשית שנת 1948, אך הניסיון לכלול את כל הציונים הכלליים באיחוד לא צלחו. זאת, לאחר שהציונים הכלליים צירפו אליהם את אנשי הימין של האיחוד האזרחי, שאנשי העובד הציוני ראו בהם אנשי ימין ולא מרכז[1].

המפלגה נוסדה באוקטובר 1948. חבריה היו אנשי הרוב הלא-פועלי בעלייה חדשה, בראשות פנחס רוזן; אנשי תנועת העובד הציוני, שהייתה מפלגת עובדים לא-סוציאליסטית, שהשתייכה להסתדרות; וסיעת הציונים הכלליים א', אשר פרשה מהציונים הכלליים באוגוסט 1948 בעקבות מה שכינו "המגמה להפוך את הציונות הכללית למפלגה של המעמד הבינוני"[2][3]. הניסיונות לצרף את יצחק גרינבוים למפלגה לא צלחו עקב חילוקי דעות בנושא דת ומדינה, גבולות המדינה והיחס לפורשים[4].

המפלגה התמודדה בבחירות לכנסות הראשונה עד הרביעית. הישגיה בבחירות לכנסת הראשונה אכזבו את ראשיה. כך גם הישגיה בבחירות לכנסת השנייה, שבהן זכתה המפלגה בארבעה מנדטים בלבד[5].

המפלגה הפרוגרסיבית הייתה חברה בכל הקואליציות שקמו בתקופת קיומה, פרט לתקופה של כשנה ורבע (8 באוקטובר 1951 - 24 בדצמבר 1952). בכל שנותיה המפלגה החזיקה בתיק אחד: תיק המשפטים, אשר נשמר לפנחס רוזן.

בשנים 19531955 הוציאה המפלגה יומון בשם "זמנים".

בשלהי כהונתה של הכנסת הרביעית התאחדה עם הציונים הכלליים ליצירת המפלגה הליברלית.

לקראת סוף כהונתה של הכנסת החמישית, לאחר שהמפלגה הליברלית חברה ל"חירות" להקמת גח"ל, רוב חברי המפלגה הפרוגרסיבית לשעבר פרשו ממנה והקימו את "המפלגה הליברלית העצמאית לישראל", ובקיצור ל"ע (ליברלים עצמאיים). יוצאים מן הכלל היו מרדכי-חיים שטרן וברוך עוזיאל, שנותרו במפלגה הליברלית ובגח"ל.

אידאולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הפרוגרסיבית הושפעה מהזרם הפרוגרסיבי שהחל להתגבש במערב המתועש כבר בשלהי המאה ה-19, ושבארצות הברית סימן את מה שידוע בשם 'העידן הפרוגרסיבי'. היה זה זרם אידאולוגי שחיפש דרך בין הליברליזם 'הימני' המובהק, שדגל ב'לסה-פר', לבין גרסאות שונות של סוציאליזם. בדור האחרון קיבל המושג 'פרוגרסיביזם' משמעות תרבותית, רעיונית ואידאולוגית, שונה ואף מנוגדת לדרך הביניים המתונה שאפיינה אותו בתקופה הנדונה כאן: המחצית הראשונה של המאה ה-20.

בעת הקמתה הייתה המפלגה הפרוגרסיבית מפלגה יונית שהאמינה בחתירה להבנה עם הערבים ולנייטרליות בין מזרח למערב. המפלגה התנגדה בתחילה לסיפוח מערב ירושלים שנגד את תוכנית החלוקה[6][7].

מבחינה כלכלית, הייתה המפלגה במרכז בין ימין ושמאל[8]. המפלגה קבעה כי תגן על חירות הפרט ורכושו וכי היא מתנגדת למלחמת מעמדות[9]. מנגד, המפלגה התנגדה ל"משטר הרכושנות הרעבתנית", פרוטקציוניזם וקרטלים. עמדה זו ביטאה פשרה פנימית בין פלג העובד הציוני שנתמך בעיקר על ידי יוצאי רומניה בהתיישבות העובדת, לבין פלג "הצווארון הלבן" הליברלי שייצג את יוצאי גרמניה.

מבחינה חברתית תמכה המפלגה בהפרדת הדת מהמדינה[10][11].

המפלגה הייתה ידועה כמפלגה ליברלית ישראלית[5] והייתה חברה באינטרנציונל הליברלי.

למפלגה הפרוגרסיבית היה תפקיד חשוב בהנחת היסודות לדמוקרטיה הליברלית בישראל. המפלגה ייצגה את יוצאי גרמניה שביניהם היו עורכי דין רבים דאז, ולכן פעלה למיסוד עצמאות בית המשפט ושלטון החוק כעקרונות מכוננים של המשפט בישראל. [דרוש מקור]

בעת הקמתה נקבע למפלגה הנהלה של 12 חברים, ועד פועל ארצי של מעל 50 חברים ומועצה כללית של 120 חברים[12]. התפקידים חולקו בין המפלגות המרכיבות את האיחוד לפי מפתח של 45% לעלייה חדשה, 30% לעובד הציוני ו-25% לציונים הכלליים א'[13]. בשנת 1954 היו בהנהלה 9 חברים, ובועד הפועל 38 חברים. העובד הציוני הפך לגורם המשמעותי ביותר במפלגה. למפלגה היו כ-22,000 חברים, כמספר מצביעה בבחירות לכנסת השנייה[5].

חברי הכנסת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש המפלגה ברוב שנות קיומה היה פנחס רוזן. חברים בולטים נוספים במפלגה היו יזהר הררי, אברהם גרנות (יו"ר קרן קיימת לישראל), משה קול (חבר הנהלת הסוכנות היהודית ויו"ר עליית הנוער), גרשום שוקן (העורך והבעלים של עיתון הארץ), שמעון כנוביץ' (יוזם "חוק כנוביץ'" למניעת מִפגעים אקולוגיים), אידוב כהן (מראשוני המתריעים ביישוב היהודי אודות שואת יהודי אירופה), יהודה שערי (יו"ר המדור לפנסיה בהסתדרות ולאחר מכן ח"כ וסגן שר מטעם הליברלים העצמאיים) והלל זיידל.

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה
כנסת ח"כים הערות
מועצת המדינה הזמנית (1948) 3 נציגים: אברהם גרנות, משה קול, פנחס רוזן
הכנסת ה-1 (1949) 5 מנדטים: פנחס רוזן, אברהם גרנות, אידוב כהן, יזהר הררי, ישעיהו פורדר
  1. לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת השנייה (1951) 4 מנדטים: פנחס רוזן, אברהם גרנות, משה קול, יזהר הררי, אידוב כהן, ישעיהו פורדר
  1. ב-10 בספטמבר 1951 פרש מהכנסת משה קול. החליף אותו אידוב כהן.
  2. ב-10 בספטמבר 1951 פרש מהכנסת אברהם גרנות. החליף אותו ישעיהו פורדר.
  3. לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת השלישית (1955) 5 מנדטים: פנחס רוזן, משה קול, יזהר הררי, ישעיהו פורדר, גרשום שוקן, יוחנן כהן ב-28 באוקטובר 1957 פרש מהכנסת ישעיהו פורדר. החליף אותו יוחנן כהן.
  1. לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת הרביעית (1959) 6 מנדטים: פנחס רוזן, משה קול, יזהר הררי, אידוב כהן, שמעון כנוביץ', יצחק גולן ב-8 במאי 1961 התאחדה המפלגה הפרוגרסיבית עם הציונים הכלליים בהקמת המפלגה הליברלית הישראלית.
  • לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אפרת קנולר, מפלגות המרכז בישראל: בין הימין לבין השמאל, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2017.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]