נאום
נאוּם הוא העברת מסר לקבוצה של שומעים, באמצעות דברים הנישאים באוזניהם על ידי הנואם. תורת הנאום קרויה רטוריקה.
מאפיינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעבר נישאו נאומים רק בדרך של מפגש פנים אל פנים בין הנואם לשומעיו, ועקב כך היה מספר המאזינים מוגבל, אך התפתחות הטכנולוגיה מאפשרת נשיאת נאום גם באמצעות הרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט, למספר בלתי מוגבל של מאזינים. במסגרת זו לעיתים ניתן הנאום רק באמצעות אמצעי התקשורת, כלומר הנואם מגיע לאולפן ונושא את נאומו ללא קהל, ולעיתים משולבות שתי השיטות: הנואם נושא דבריו אל מול קהל, ובנוסף משודר הנאום באמצעי התקשורת.
בניגוד להרצאה, הנעשית בטכניקה דומה לזו של נאום אך מטרתה העיקרית העברת מידע לשומעים, נאום נועד לשכנע את השומעים בצדקתו של הדובר. נאום גם שונה משיחה בכך שהוא בעיקרו מונולוג (רק הדובר מדבר) ולא דיאלוג או מוליטילוג (דיון בו משתתפים כמה). כתוצאה מכך לנואם יותר דומיננטיות והשפעה מאשר לדובר המשתתף בדיון.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יוון העתיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדמוקרטיה האתונאית ביוון העתיקה, כל אזרח שרצה להגיש תביעה משפטית או להתגונן מפניה נדרש לנאום בשם עצמו. לאזרחים רבים לא היו הכישורים הדרושים לשם כך והם נעזרו בכותבי נאומים, אשר המפורסם שבהם היה דמוסתנס, ובלימודי רטוריקה.[1] לרטוריקה הייתה לא רק חשיבות תכליתית אלא גם תרבותית, שמקורה באופי הדמוקרטי של הפוליס ובחשיבות דעותיהם של האזרחים. הביקוש הגבוהה ליכולות רטוריות הוביל הוגים שונים לכתוב ולפתח תורות בתחום זה.[2] אריסטו הציע לחלק את מרכיבי הנאום לשלושה: אתוס, פאתוס ולוגוס. האתוס הוא המרכיב המעשי בנאום, ותפקידו העיקרי הוא ההנעה לפעולה. הפאתוס הוא המרכיב הרגשי בנאום וכולל בעיקר את הסגנון המילולי והבלתי-מילולי (שפת גוף). הלוגוס הוא הצד השכלי בנאום וכולל בעיקר את התוכן, את ההיגיון וכן את העובדות והדוגמאות.[3] חלוקה זו, מהווה בסיס תאוריטי למבנה של נאום עד היום.
המאה ה-20
[עריכת קוד מקור | עריכה]בטרם פותחו אמצעי תקשורת מתקדמים, נאומים גדולים או קטנים הועברו בזמן אמת למספר מצומצם ונבחר של אנשים, בעוד שאר אזרחי העולם נסמכו על סופרים, כתבים, ומאיירים על מנת להפיץ את תוכן הנאום, אווירתו ומשמעותו.[4] במהלך המאה ה-20, עם המצאת דרכי תקשורת מידית ארוכות טווח (רדיו, טלוויזיה), נאומים תפסו מקום משמעותי יותר בעיצוב ההיסטוריה ודעת הקהל הגלובלית.[5] במבט על ההיסטוריה של המאה ה-20 ניתן למצוא מספר רב של נאומים בעלי חשיבות היסטורית גדולה, ביניהם כאלה שתוכנם ומשמעותם מהדהדים גם היום. על נאומים אלה ניתן למנות את נאומו של נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט "נאום הקלון", שאותו נשא לאחר המתקפה על פרל הארבור, כמו גם את נאומו של קיסר יפן הירוהיטו ב-15 באוגוסט 1945, בו, הכריז על כניעת האימפריה היפנית לאחר הטלת פצצת האטום על נגאסאקי.
הזכות לנאום בפומבי
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשך אלפי שנים הנואמים בחברה היו בעיקר בני המעמד השליט - גברים, בעיקר ממוצא אצולה. נשים לא הורשו לנאום, וכך גם בני מעמד נמוך וכמובן עבדים. סיבות אחרות לפחד לנאום היו רדיפה על רקע הומופוביה.
הזכות לנאום כמאבק פמיניסטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשך מאות שנים לא היה מקובל כי נשים ישאו דברים באופן ציבורי, הן בכתב (כתיבה בעיתון, הוצאת ספר) והן בעל פה - נשיאת נאומים בציבור או אפילו דיבור בפורום שיש בו מספר גברים.
במשך מאות שנים גם הלימוד והשכלה של נשים שלהן הוגבלו. נשים מדעניות היו דבר נדיר וכך גם היכולת שלהן לדבר בפומבי. פריצת הדרך בנושא היתה בזמן הרנסאנס האיטלקי. לאורה באסי (1711–1778) הייתה מדענית איטלקייה חברת האקדמיה האיטלקית במכון למדעים, ויושבת הראש של המכון לפיזיקה ניסויית. היא קיבלה תואר דוקטור מטעם אוניברסיטת בולוניה במאי 1732, שהיה התואר האקדמי השלישי שהוענק מעולם לאשה על ידי אוניברסיטה אירופאית. היא האשה הראשונה בעולם שזכתה במשרה אוניברסיטאית בתחום המדעים וכן האשה הראשונה שלימדה באופן רשמי באוניברסיטה באירופה ואף זכתה לתואר פרופסור. נשים פרופסוריות ואקדמאיות היו חלוצות בתחום חופש הביטוי לנשים וזכו לחופש רב יותר לעומת רוב הנשים בתקופתן, כמו כן הן היו דבר נדיר עד לאמצע המאה ה-20.
דבורה סמסון היתה אשה שנלחמה במסגרת הצבא הקונטיננטלי במלחמת העצמאות האמריקאית, כשהיא מחופשת לגבר. היא התגייסה ב- 1782, ולאחר שהשתתפה במלחמה במשך 17 חודשים וזהותה האמיתית נודעה למפקדה, היא שוחררה בכבוד. ביוני שנת 1802 יצאה סמסון לבדה למסע הרצאות במסצ'וסטס, רוד איילנד וניו יורק, מסע שארך כשנה, שבו דיברה על שירותה בזמן המלחמה, דבר שהופך אותה לאישה הראשונה שיצאה למסע הרצאות שכזה לדבר בפני קהל. ההערכה היא שכ-1500 איש קנו כרטיסים על מנת לראות אותה ולהקשיב לה מספרת על מעלליה כחייל, בתקופה בה "אישה ישבה בבית ותפרה, טוותה או חבצה חמאה". במסע זה חתרה הן לרווח כלכלי ממכירת הכרטיסים ולהעלאת המודעות לתרומתה כדי לעזור לה במאבקה להשגת קצבה מהמדינה, והן כדי להצדיק את גיוסה לצבא כפטריוטית.
אחד המאבקים הראשונים של הפמיניסטיות בארצות הברית הייתה הזכות לשאת דברים בציבור. כמה מן הפמיניסטיות הראשונות היו מעורבות בתנועה לצמצום צריכת אלכוהול באמצע המאה ה-19, שכן נשים היו חסרות זכויות גם מול בעל אלכוהוליסט. אולם גם במסגרת תנועה זו, דרשו מהן רק לשמוע וללמוד, והן הקימו בשל כך ארגון אחר. ב-1853, בעת הכינוס הבינלאומי למאבק במשקאות משכרים בניו יורק, דרשה סוזן ב. אנתוני שיתנו לנשים את הזכות לדבר, אולם לאחר דיון של שלושה ימים בסוגיה זו, הדבר נאסר.
שנים לאחר מכן טענה אנתוני כי:
שום צעד מתקדם שננקט על ידי נשים לא היה שנוי במחלוקת כה מרה כמו הדיבור בפומבי. על שום דבר שהן ניסו, אפילו לא הבטחת זכות הבחירה, הן לא עברו עוצמה כזו של התעללות, הוקעה, והתנגדות
עד היום בחלק מהחברות השמרניות לא מקובל כי נשים נושאות תפקידים ציבוריים או פוליטיים, ונשים לא נאומות כלל או רק לעיתים נדירות.
נאומים של להט"ב
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשך אלפי שנים הומואים נרדפו בשל נטייתם המינית. הומואים הוצאו להורג על רקע הנמקה כי הדבר מהווה חטא דתי. במהלך המאה ה-19 וה-20 היחס להומואים השתנה בחברות המערביות- במקום לראות בהומוסקסואליות חטא דתי, היחס עליהם היה כאל חולי נפש. דעה זו חוזקה באמצעות דעות קדומות וכן על במספר מחקרים מוטים, שבדקו הומואים שנכלאו בבתי סוהר או פנו לטיפול פסיכולוגי על רקע בעיה נפשית. ערעור על גישה זו החל הן בכתביו של פרויד ובעיקר בעקבות דוחות קינסי לחקר המיניות מאמצע המאה ה-20 ומחקריה של אוולין הוקר. עם זאת רוב הפסיכאיטרים והפסיכולוגים המשיכו לראות בהומואים, לסביות וטרנסים אנשים הסובלים ממחלה נפשית. הללו חששו לדבר בפומבי הן מפחד עונשים שהיו קבועים בחוק והן בגלל פחד מסטיגמה חברתית שהיתה מלווה לעיתים קרובות בפיטורים או סנקציות אחרות.
ג'ון פרייר היה פסיכיאטר אמריקאי הוא זכור בעיקר בזכות נאומו המשפיע שנאמר בעילום שם בכנס השנתי של האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה (APA) ב-1972. פרייר נאם בכנס תחת השם הבדוי "ד"ר הנרי אנונימי", כשהוא חובש מסיכת גומי על פניו, וקרא להפסיק להתייחס אל הומוסקסואליות כאל הפרעה נפשית ולהסיר אותה מהמספר האבחנות הפסיכיאטריות, ה-DSM. פעולה זו באה לאחר הפגנות של פעילים חברתיים למען זכויות להט"ב, בכנס השנתי של ה-APA, בשנים 1970 ו-1971. בפתח נאומו אמר פרייר : "אני הומוסקסואל. אני פסיכיאטר." והוא המשיך ותיאר את חייהם של הפסיכיאטרים ההומואים הרבים ב-APA שנאלצו להסתיר את נטייתם המינית השונה מעמיתיהם מחשש לאפליה. לאחר דיון הפאנל, פראייר התראיין במשך שעתיים בתוכנית אירוח מקומית ברדיו כ"ד"ר אנונימי" כשקולו מעוות למניעת זיהוי. מאוחר יותר אמר פרייר שהתוכנית שודרה מאחד הברים להומואים באזור. אף על פי שכמה מעמיתיו ידעו מי הוא, בזמן נאומו ומאוחר יותר, פרייר לא הודה רשמית על היותו "ד"ר אנונימי" עד לכנס APA בפילדלפיה ב-1994.
כתוצאה מהנאום והמאבק הציבורי, APA החלה בתהליך של לימוד השאלה המדעית האם הומוסקסואליות צריכה להיחשב כהפרעה פסיכיאטרית. כשנה לאחר הנאום של פרייר, ב-11 בדצמבר 1973, לאחר פרסום סקירה מקיפה של הספרות, חבר הנאמנים של ה-APA הצביע בעד הסרת הומוסקסואליות מספר האבחנות הפסיכיאטריות.[6] בשנים שלאחר מכן יותר ויותר פסיכולוגים, פסיאכטרים רופאים וכן גופים רפואה הפסיקו להתייחס להומוסקאוליות כאל הפרעה נפשית.
סוגי נאומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]נאום לאומה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נאום בעל חשיבות מיוחדת הוא נאום לאומה שאותו נושא השליט, ומטרתו לספק מידע על מדיניותו של השליט, על הישגיו ועל תוכניותיו. לעיתים נאום זה ניתן באופן סדיר אחת לשנה, בהתאם למנהג או לחוק (כגון הנאום מן הכס או נאום מצב האומה), ולעיתים הוא ניתן בעקבות אירוע רב חשיבות, המצריך העברת מסר ישיר מהשליט לעמו.
כותב נאומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]את הנאום יוצר הנואם לעיתים תוך כדי נאומו, ופעמים אחרות הנאום נכתב מראש, על ידי הנואם או על ידי כותב נאומים, ומוקרא מן הכתב. ההסתייעות בכותב נאומים מקובלת בקרב אישים עסוקים מאוד, כגון ראש ממשלה או שר, וגם על ידי אנשים עסוקים פחות, המעוניינים בנאום באיכות טובה יותר מזו שהם מסוגלים לחבר בעצמם.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- נאום לכל עת, בחרה והקדימה תמר ברוש, האוניברסיטה הפתוחה, 1993
- יעקב מאור, סודות של כותב נאומים: נאום לכל אירוע, הוצאת משכל, 2006
- רוזלינד הורטון וסלי סימונס, נאומים ששינו את העולם, הוצאת מטר, 2008
- עופר רשף, להטיס את הפרפרים במבנה, הוצאת אוריון, 2015
- יורם שובל, נְאוּמוֹלוֹגְיָה, הוצאת קונטנטו דה סמריק, 2015
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אהוד אשרי, נאום חייו, באתר הארץ, 2 באפריל 2007, על נאומים בולטים בתולדות מדינת ישראל
- איך לא להרדים את הקהל שלך, באתר כלכליסט, 21 בספטמבר 2010
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Demosthenes | Greek statesman and orator | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
- ^ גבריאל צורן, מבוא: לוגיקה, פוליטיקה ואסתטיקה במלאכת השכנוע. בתוך: אריסטו, רטוריקה., ספריית פועלים, 2002, עמ' 9
- ^ Jay Heinrichs, Thank You for Arguing: What Aristotle, Lincoln, and Homer Simpson Can Teach Us About the Art of Persuasion, Three Rivers Press, 2007, עמ' 39
- ^ Ann Vasaly, The Masks of Rhetoric: Cicero's Pro Roscio Amerino, Rhetorica 3, 1985-02-01, עמ' 1–20 doi: 10.1525/rh.1985.3.1.1
- ^ Garry Young, William B. Perkins, Presidential Rhetoric, the Public Agenda, and the End of Presidential Television's “Golden Age”, The Journal of Politics 67, 2005-11, עמ' 1190–1205 doi: 10.1111/j.1468-2508.2005.00356.x
- ^ Drescher, Jack; Schwartz, Alan; Casoy, Flávio; McIntosh, Christopher A.; Hurley, Brian; Ashley, Kenneth; Barber, Mary; Goldenberg, David; Herbert, Sarah E.; Lothwell, Lorraine E.; Mattson, Marlin R.; McAfee, Scot G.; Pula, Jack; Rosario, Vernon; Tompkins, D. Andrew (2016). "The Growing Regulation of Conversion Therapy". Journal of Medical Regulation. 102 (2): 7–12. doi:10.30770/2572-1852-102.2.7. PMC 5040471. PMID 27754500.
